כשהעדר נעדר בושה
בכל פעם כשנדמה כי התדרדרנו אל מתחת לקו האדום, אל עוד דיוטה תחתונה, אל התחתית שמתחת לתחתית, אני מוצא את עצמי משפשף בעוצמה את עיני עד זוב דמעות, משחרר את תנוכי אוזניי, כשומע ואינו מאמין, אל מול מקהלת המעודדות, מקהלת מי שמועלים בשנים האחרונות בתפקידם, במקצועיותם, בשליחותם.
חלק הארי, מאלו הנושאים לשווא את תואר עיתונאים, המתחזים לבעלי התפקיד החשוב אשר הפכו לתועמלנים, היו לכתבי חצר, היו לעיתונאי פוזיציה, עד אשר אינם חשים אפילו באי נוחות מינורית, בהפיכתם לדוברים מטעם, בעיוורונם, באילמותם, בהתקרנפותם.
בכל פעם כשנדמה כי יותר נמוך מאותם המתחזים לעיתונאים אי-אפשר עוד לרדת, ניצבת עוד חרפה במלא הדרה ומזכירה כי המועלים בתפקידם, שברו עוד שיא, לעליבותם אין קצה ואין גבול. האירוע הנוכחי, המזמן הצצה להתנהלות המופקרת של חסרי האחריות המקצועית המכנים עצמם עיתונאים, הוא ההסכם עם לבנון - חיזבאללה, על הגבול הימי.
מקהלת המעודדות, מנגנת את מארש הבושה, הבושה של מצופפי השורות, של המדברים בשפה אחת, המנגנים מנגינה אחת, המהדהדת מסר אחד, מסר הבעת האמון למנהיג אחד ואין בלתו, מנהיג אחד ואין זולתו, מנהיג האיחוי והריפוי. שוו בנפשכם מה היה קורה במדינת ישראל, אם ראש הממשלה היה מישהו אחר.
אם ראש הממשלה, לא מהאיחוי, ריפוי, שינוי, רגע לפני הבחירות היה מביא הסכם שאיש אינו יודע את טיבו, הסכם שהצד השני צוהל ושמח בו, הסכם שדף המסרים שלו הוא "הסכם היסטורי", הסכם בו אפילו השרים אינם יודעים את מה הם מהדהדים. הסכם בו צמרת הביטחון לשעבר ובהווה יוצאת בתמיכה סוחפת אודותיו, הסכם עלום, רגע לפני הבחירות.
זעם קדוש
אין מי שישאל שאלות, אין מי שירמוז שמשהו לא תקין, אין מי שיזהיר מפני מהלכים בלתי הפיכים, אין מי שיקשה ולו במעט על מקהלת המעודדות, אשר לא מצאו ולו פגם אחד, בודד, רסיס פגם, בדל פגם בהסכם שכולם מהללים ולא ראו אותו בכלל. סופה וסער.
רק שוו בנפשכם מה היה קורה במדינה אם המדובר היה בראש ממשלה אחר, שומרי הסף היו על סטרואידים כדי לחסום את רה"מ בגופם, היועמ"ש היה מדליף ומתדרך שקץ הדמוקרטיה זה עכשיו, הארגונים והעמותות הממומנים מקרנות "אוהבי ישראל" באירופה ובארה"ב, היו תובעים משופטי העליון להציל את מדינת ישראל מפני ראש הממשלה המסוכן ביותר בתולדות מדינת ישראל. ותהום הארץ.
פרשנים היו נואמים בשצף קצף, בזעם קדוש, במצח מקומט ובשפתיים חשוקות, השדרנים היו שואלים את השאלות הקשות ביותר, אינם מרפים, אינם מניחים, המגישות היו משמיעות אנחות מקצועיות, מרימות גבות, הצמרת הביטחונית הייתה מתייצבת שכם אל שכם מול אנשי הרוח והוגה הדעות בעיני עצמם, והארץ הייתה תוהו ובוהו. בוקה מבוקה ומבולקה.
כותרות העיתונים בשחור אדום ותמונות מעוררות, לצד מהדורות מיוחדות המלוות מפגינים עם חולצות שחורות ואדומות, דגלים על הגשרים, בצמתים, לכל מפגינה עם תחפושת מוזרה היה צמוד כתב מלווה, לכל "מיצג" תרבותי הייתה מופקדת כתבת רגישה, לכל פוליטיקאי מחרים ושונא היה מוצמד פרשן.
מקהלת הבושה מניפה את הדגל: "איש בל ייעדר", עיתונאי בל ייעדר מעדר מלטפי האתרוג, מעדר מאבטחי האתרוג, מהעדר האילם, איש בל ייעדר מהעדר הנעדר בושה. ואין מי שיעצור את מקהלת המעודדות העליזה, אין מי שיעמוד ויצביע על המציאות המבישה, המביכה, העלובה והעצובה לתהומותיה התדרדרו המתחזים להיקרא עיתונאים. אין מי שיעמוד ויעצור את מעמד הבושה, שישאל, שיטיל ספק, שיתמה, שיהרהר, שינסה לבקש תשובה.
שקט, עכשיו חותמים על הסכם היסטורי, הסכם שיביא לפריחתו הכלכלית של בן הברית האירני, החיזבאללה. ולמקהלת הקרנפים והמעודדות שלום, בלי בושה עם מלאי בלתי מוגבל של חרפה.