בשנים 2000/2001 הגישו הפרופסור הלל וייס ואחרים עתירות לבג"ץ על-מנת לעצור את המו"מ שניהלה ממשלת המעבר בראשות אהוד אולמרט עם הפלשתינים בטענה מרכזית שרק המו"מ, אפילו ללא הסכמות וחתימות, כובל ידיה של ממשלה עתידית, ולכן ממשלת מעבר מנועה מלקיימו. במסגרת הדיון, התייחסו היועמ"ש והשופטים גם לשלבי החתימה.
היועמ"ש מני מזוז קבע בשם המדינה, כי רציפות עבודת הממשלה מאפשרת לה להמשיך בעבודתה כולל קיום משא-ומתן, אך בעניין החתימה קבע היועמ"ש:
"אם ייחתם על-ידי ראש הממשלה הסכם, בראשי תיבות, או בדרך אחרת, כניסתו לתוקף תהא מותנית באישורה של הממשלה, ובאישורים הנדרשים על-פי הדין הפנימי, והדבר ייאמר בהסכם עצמו. כמקובל לגבי הסכמים מסוג זה, ההסכם יובא אף לאישור הכנסת".
השופט אהרן ברק (אשר עם שישה מחבריו החליט לדחות את העתירה):
"הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה... לממשלה מתחם סבירות רחב בסוג עניינים זה. בגדרי אותו מתחם לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה של הממשלה בשיקול דעתו הוא... מסקנתנו הינה, אפוא, כי בגדרי העתירות שלפנינו, ועל-פי מכלול הנתונים שהוצגו בפנינו,
הביקורת על האיזון בין הצורך באיפוק ובריסון לבין הצורך בעשייה, הוא בידיה של הכנסת. מסקנה זו מבוססת, בין השאר, על הצהרתו של היועץ המשפטי לממשלה כי אם
ייחתם הסכם כלשהו בין נציגי הממשלה היוצאת לבין נציגי הרשות הפלשתינית, ייקבע בהסכם עצמו, כי תנאי לתוקפו של ההסכם במישור הבינלאומי הוא שההסכם יקבל את האישורים הנדרשים על-פי הדין הפנימי, ובכלל זה שהוא יאושר על-ידי הממשלה ועל-ידי הכנסת.
השופט לוין אשר הצטרף לדעתו של ברק
"... נושא העתירה נתון למחלוקת פוליטית חריפה בציבור,
עשוי בית המשפט, מכוח שיקול דעתו להימנע מלהתערב מקום שבכוחה של הכנסת להגביל במפורש את כוחה של ממשלה יוצאת לעשות מעשה שאין זה ראוי לעשותו. מהחומר שלפנינו לא שוכנעתי שאין בכוחה של הכנסת להתערב. היא אף עשתה כן בעבר".
השופט זמיר אשר הצטרף לדעת ברק
"... עתירות אלה עוסקות במשא-ומתן מדיני, בעל אופי פוליטי מובהק, המפלג את הציבור במחלוקת חריפה... מכל מקום הממשלה הודיעה לבית המשפט כי אם המשא-ומתן יוביל להסכם,
ייאמר בהסכם במפורש שלא יהיה לו תוקף אלא אם יאושר על-ידי הממשלה, ולאחר מכן יאושר על-ידי הכנסת... גם בשלב זה, בעוד המשא-ומתן מתנהל, הכנסת יכולה להתערב במשא-ומתן ככל שתמצא לנכון.
זאת סמכותה. לכן זאת גם אחריותה. משום כך זאת הדרך הנכונה ללכת בה. לפיכך אני מסכים עם הנשיא ברק כי יש לדחות את העתירות".
השופט טירקל בדעת מיעוט
השופט טירקל סבר כי על העתירות להתקבל, ואין לאפשר לממשלת מעבר לנהל מו"מ כל כך קריטי ושנוי במחלוקת, אחרי שאיבדה את אמון הכנסת.
ממשלת לפיד המקולקלת
אין ספק שיש לנו ממשלה מקולקלת לחלוטין. המשמרת של בנימין נתניהו הסתיימה עם הסכם על שרטון בשל חוסר הסכמה ישראלית לוותר על יותר מ-800 קמ"ר של מים כלכליים, ועל הזכויות של שדות הגז הפוטנציאליים. מתחתיו, ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט דבק בדרישות הנ"ל, ואז כאשר הוצרחו נפתלי בנט ויאיר לפיד, והממשלה הפכה לממשלת מעבר, במחתרת, נסוגה משלת ישראל מעמדותיה המסורתיות. איש בציבור לא ידע, הממשלה לא העלתה את הנושא לדיון ציבורי כלשהו, היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה טעתה והטעתה את הממשלה (לטעמי, בחוסר אחריות קיצוני היא טעתה והטעתה לפחות פעמיים), הממשלה התחייבה על לו"ז כלפי האמריקנים ואין ולא היה בהסכם כל זכר לכך שההסכם כפוף לאישור הכנסת כפי שקבע מזוז בפרשת הלל.
על-פי פרשת הלל, לו ידע בית המשפט מראש שאין כל כוונה להביא את ההסכם לאישור הכנסת, קרוב לוודאי שהיה אף מתערב בעצם קיום המו"מ. אך ממשלת ישראל - "ממשלת השינוי", שברה את כל הכללים הדמוקרטיים, ניהלה מו"מ במחתרת (ציבורית)
ויתרה משמעותית על הדרישות של קודמותיה, סיכמה עם האמריקנים על עקרונות ההסכם תוך שהיא נמנעת מלהתנות אותו באישור הכנסת, ואז מעמדת ה"קוזק הנגזל" הא מספרת לנו סיפורי מעשיות על דחיפות וכנסת לעומתית.
"ממשלת השינוי" עם כל ה"דמוקרטים" המובילים אותה נטרלה מראש ובכוונת מכוון את כל משוכות הבקרה, ולכן ראוי שהמשוכה האחרונה, בית המשפט, תגלגל את הממשלה מכל המדרגות, ותחזיר את הנושא לביקורתו של הגוף אשר מתפקידו לבקר את פעולות הממשלה, היינו הכנסת (הבאה).
איפה ואיפה
החלטה אחרת של בית המשפט תדיף ריח של איפה ואיפה, קשירת ידיים קיצונית של ממשלות מעבר מימין ומתן גימלים לממשלות שמאל מחובת הבקרה על-ידי הכנסת.