הבוקר קראתי בבית הכנסת את פרשת השבוע, פרשת "בְּרֵאשׁית". נרגש קראתי את המילים הפותחות את פרשת השבוע - "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". התלהבתי שאלוהים באמירה מחסל תוהו וובהו. מול חושך שעל פני תהום באמירה העניק את האור ביום הראשון לבריאה - "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". הביטוי "כִּי טוֹב" מוזכר בפרשת השבוע שש פעמים. שש פעמים בששת ימי הבריאה צוינה תכלית הבריאה - להניח בנדבכי קיומנו את הטוב ואת שלל הערכים המוסריים הגנוזים במשמעות של הטוב. במהלך קריאת פרשת "בראשית" בבית הכנסת כתבתי בלבי ובראשי את השיר, אותו אני מקליד עתה. אני חש, שלנגד עינינו נעקדת תכלית הבריאה להשתית בנדבכי קיומנו את הטוב. צר לי, שבמציאות חיים מדממת בארצי האהובה נעקדת תכלית הבריאה ונעקד מחולל הבריאה. בְּיוֹם פָּרוּעַ וְנִמְהָר כְּמוֹ הַיּוֹם אֲנִי תְּפִלָּה אִלֶּמֶת בַַּעֲלָטָה בּוֹעֶרֶת תְּפִלָּה שֶׁמִּלּוֹתֶיהָ מְבֻתָּרוֹת וּמְיֻתָּרוֹת, כִּי אֱלוֹהִים הִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לַסְּנֶה הַבּוֹעֵר שֶׁאֵינוֹ כָּבֶה וַאֲנִי מְבֻתָּר וּמְיֻתָּר עוֹמֵד מוּל אֱלוֹהִים עָקוּד בַסְּנֶה הַבּוֹעֵר.