הביטוי "מפלגת שלטון", דהיינו המפלגה הגדולה הקובעת כיצד תיראה מדיניות הממשלה שתוקם, נגזר ממספר מצביעיה. בעוד שבעבר נע מספר המושבים למפלגה הגדולה סביב 40 מושבים, כיום נעה התמיכה בה סביב 30 ובממשלה הנוכחית אף פחות מכך.
בבחירות 96', כאשר עלה נתניהו לשלטון הייתה הבחירה בו במסגרת הליך בחירה ישירה לראשות הממשלה, מה שנתן למצביעים את האפשרות להצביע בשני פתקים. כתוצאה מכך, פחת מספר המושבים של הליכוד, ומנגד המפלגות הקטנות חיזקו את כוחן והפכו לבינוניות.
על-מנת להבטיח לעצמו רוב סביב שולחן הממשלה שינה נתניהו, בהסכמת שותפותיו הקואליציוניות, את מפתח השרים כך שמספר חברי הכנסת המזכים בתפקיד שר יהיה קטן יותר עבור מפלגת הליכוד בראשותו. בתמורה, קיבלו שותפותיו תופינים בדמות תקציבים ומינויים אחרים, באופן שהניב רווח לכל.
על אף ביטול הליך הבחירה הישירה, נשאר נוהג מפתח השרים על-כנו, ולמעשה חיזק את כוחו של ראש הממשלה, שעל הדרך הצליח לבטל גם את הצורך באישור מרכז הליכוד למינוי השרים.
ברצותו, יכול נתניהו לבטל במחי יד את הכרעת מתפקדי הליכוד שקבעו את סדר חברי הכנסת ברשימה ולהחליט את מי למנות לשר. כך למשל, יכול נתניהו להציע לדודי אמסלם שהתברג ברשימה במקום החמישי תפקיד של שר זוטר, ולישראל כ"ץ שנדחק למקום 12 בעשירייה השנייה תפקיד של שר בכיר. נתניהו הוא זה שיצר תקדים זה, ולמעשה הפך את עצמו לסחיט בידי חבר כנסת השולט במרכז המפלגה.
הדרישות מצד שותפיו הקואליציוניים של נתניהו ברשימות שס, יהדות התורה והציונות הדתית עוצמה יהודית הן כאין וכאפס לעומת אלה שמציבים חברי מפלגת הליכוד, שבממשלה צרה יאחזו את נתניהו בגרון אם לא יקבלו את תפקיד השר המיוחל. צחצוחי החרבות הללו במאבק על כבוד פוגעים באמון מתפקדי הליכוד ואף מעכבים את הקמת ממשלת הימין הבאה, ויש לקוות כי נתניהו ימצא את הדרך לנטרל את אותם מוקשים נפוחי אגו.