בלחצה של ארה"ב, ואם תרצו - בתיווכה, אמור להיחתם השבוע ההסכם השנוי במחלוקת עם מדינת האויב לבנון, על חלוקת המים הטריטוריאליים בין שתי המדינות. שוב הביאה וושינגטון לכך, שישראל בעלת בריתה תעשה את מלוא הוויתורים, והממשלה הרופסת בישראל נענתה לה. ישראל מסרה שטח ללבנון (כן, גם מים טריטוריאליים הם שטח), כאשר שתי הידידות, ישראל המונהגת זמנית על-ידי ממשלת מעבר בראשות לפיד, וארה"ב המונהגת על-ידי המפלגה הדמוקרטית בראשות הנשיא-לקדנציה-אחת-ביידן רצו לרשום על שמן הישג מדיני בכל מחיר. ואת המחיר שילמה רק ישראל. לביידן היה זה אכן הישג קטן - הוא כופף את לפיד - לישראל היה זה צעד נמהר, ללא גיבוי של הכנסת, שמיד התפרש כאות לחולשה ישראלית וניצחון ללבנון הנשלטת על-ידי ארגון טרור. פרשת ההסכם על המים והגז היא במידה רבה קו פרשת מים ביחסינו עם בעלת הברית הגדולה שלנו. יותר ויותר אמריקה בהנהגתו של הנשיא ג'ו ביידן צריכה להדאיג את ישראל. ביקורו זה לא כבר אצלנו אומנם חימם את הלב, אבל דומה שנשיא ארה"ב, שגילו כגיל כותב שורות אלה, עם כל אהדתו הידועה למדינתנו, שבוי בידי הגורמים הקיצוניים במימשלו ובמפלגתו. הנשיא ביידן הוא אחד הנשיאים החלשים ביותר שהיו לארה"ב והמבוגר שבהם. עם כל העוצמה השלטונית המופקדת בידו, לא הוא בהכרח נותן את הטון בוושינגטון. מאז נבחר ביידן החריפה תופעת האנטישמיות בארה"ב. היהודים חשים זאת היטב, במיוחד בקמפוסים. באוניברסיטת ברקלי המפורסמת החליטו אירגוני סטודנטים "לאסור על תמיכה בציונות ובמדינת האפרטהייד ישראל". באוניברסיטה בניו-יורק השחיתו דגלי ישראל. סטודנטים ישראלים ויהודים פוחדים להזדהות ורובם חוו התנכלות אנטישמית כלפיהם, וכפי שאמר פרשן אחד - הרע מכל עדיין לפנינו. קולו של ביידן לא נשמע מול הגל העכור הזה. המפלגה הדמוקרטית הקצינה שמאלה. אלמנטים תמוהים חדרו לשורותיה, נותנים בה את הטון. נכון, אם כבר ניצחו הדמוקרטים במאבק על הנשיאות, טוב שביידן נבחר ולא מועמד או מועמדת אחרת מטעמם, כי אז מצבנו ביחס לממשל הנוכחי היה חמור אף בהרבה. אבל גם ככה, קיבלנו בימים האחרונים איתותים רבים, שכל עוד הדמוקרטים שולטים בנשיאות, מעמדה של ישראל בוושינגטון בשפל. כך נולדה הדרישה הנוקבת של וושינגטון מישראל, "לקחת אחריות להרג העיתונאית" שירין אבו-עאקלה בג'נין, לבדוק את מדיניות הפתיחה באש של צה"ל, והתמיכה ב"חקירה מיידית" של נסיבות מותו של ילד בן 7 בעת פעילות צה"ל בכפרו ליד בית-לחם. לקראת מערכת הבחירות אצלנו, ארה"ב אינה מביטה מהצד, אינה שוקטת על שמריה. ספק אם היו רוצים שם בבית הלבן שנתניהו ישוב לשלטון, והם מסמנים את איתמר בן-גביר כמי "שאסור יהיה למנותו כשר בממשלת ישראל", וכן "שלא נוכל להגן על ממשלה שהוא ייקח בה חלק". כל אלה הן דוגמאות לקווים אדומים שנחצו ביחסי ישראל-ארה"ב בעת האחרונה. הדבר צריך להדאיגנו, גם לנוכח החולשה האמריקנית מול התוקפנות של רוסיה כנגד אוקראינה וטבח אלפי אזרחים. וכי אמריקה בפעולותיה הצבאיות הרחק מגבולותיה לא הרגה חפים מפשע ובהם ילדים, לא פגעה בעיתונאים בעת מילוי תפקידם, לא מאפשרת לכוחות אופל בתוכה להסית באין מפריע? ושמא ינסה ביידן לתקן את המעוות, כשיארח את הנשיא יצחק הרצוג? כנראה הבית הלבן ובמיוחד הסטייט-דיפרטמנט מזהים ממשלה ישראלית חלשה, חברה ישראלית שסועה, ועושים על בעלת הברית שרירים. הנה עילה טובה לכך שהכרח כי ההנהגה בישראל תוחלף ב-1 בנובמבר, ותדע להפעיל לחץ נגדי ללחצים שמפעילה עלינו וושינגטון בלי לנתק את החבל כמובן. נתניהו מכיר היטב לא רק את הנפשות הפועלות בבירת ארה"ב אלא גם את תורת הלחץ והלחץ הנגדי של ז'בוטינסקי. הוא גם יוכל לאמץ את עמדת קודמיו, מנחם בגין ויצחק שמיר, שידעו בזמנם לעמוד איתן מול לחצים אמריקניים לא סבירים. עם חקיקת חוק הגולן, בגין זימן אליו את שגריר ארה"ב ונזף בו על התערבותה של אמריקה בעניינינו הפנימיים. "האם אנחנו רפובליקת בננות?" - הטיח בשגריר לואיס. שמיר עמד בעוז מול הלחץ שהופעל עליו לעצור את תנופת ההתנחלויות באמצעות הסנקציה של הפסקת הערבויות לקליטת מיליון עולם מבריה"מ. לעולם לא אשכח את הדיון בבית הלבן, כאשר בוש התמקד בישוב דוגית בחבל עזה, שכביכול עלה על הקרקע באותו יום. "הוא רק הוזז כמה קילומטרים" - השיב שמיר בעוז. לאור התנהלותו של ראש ממשלת המעבר לפיד בפרשת הסכם הגז, אין לסמוך עליו שידע גם להדוף לחצים אמריקניים וגם לשמור על יחסי הידידות. נתניהו ידע טוב מאוד לעשות זאת.