לפני כמה שנים, כשביקרתי בצוק סיגיריה בסרי-לנקה, הותקפתי על-ידי נחיל צרעות. מאות ואולי אלפי צרעות הקיפו אותי, חדרו לתוך פי ואוזני ועקצו אותי ללא רחם. ספגתי מאות עקיצות בכול חלקי גופי. דקות ארוכות שכבתי מכווץ וחסר אונים על האדמה וכול אותו זמן הצרעות לא הניחו לי אפילו לשנייה. באותו רגע חשבתי שזהו, זה לעולם לא ייפסק וזה יהיה הסוף שלי. בכוחות אחרונים הצלחתי להתרומם על הרגליים והתחלתי לצעוד. המוני צרעות ריחפו כענן מסביבי וליוו אותי במנוסתי. רצתי במורד השביל אולי עשרים דקות, שדמו בעיני לנצח, עד שהגעתי למקום מבטחים כשאני על סף עילפון. אחרי שהתאוששתי מהלינץ', למדתי שהיו מקרים רבים נוספים כמו שלי באותו אזור, כולל מקרים שהסתיימו במוות. התברר לי גם שהרשויות בסרי-לנקה מתייחסות לצרעות כחיה מוגנת או "קדושה" ונמנעים מלפגוע בהן. במשך הזמן הצלחתי לדחוק את החוויה הטראומטית הזו מזיכרוני אבל לאחרונה היא שבה אלי. הפעם לא בארץ רחוקה אלא במדינת ישראל שלי ולא על-ידי צרעות אלא על-ידי אנשים בשר ודם. הפעם הזו אני גם לא לבד. לתחושתי, רוב אזרחי ישראל שרועים על הארץ לצדי וכולנו קורבנות של טרור משתולל, ביטחון אישי מתדרדר, יוקר מחייה מטורף ושחיתות מוסדית. אבל יותר מכול אלה מכאיבה התחושה שרשויות המדינה במקום לעמוד לצד האזרחים עומדות מנגד ושבמקום להילחם בתוקפים הם מגינים עליהם ומצטרפים אליהם. פעם האמננו שאם נאהב את המדינה היא תחזיר לנו אהבה. פעם חשבנו שאם נשמור על המדינה היא תשמור עלינו אבל תקוותנו נכזבו. ימים שחורים עוברים על הדמוקרטיה שלנו וכול יום מוליד מעשה עוולה חדש: חוקים אנטי דמוקרטים, תפירת תיקים, עיוות דין, סתימת פיות ואכיפה בררנית. אבל על כל אלו מאפילה החלטת בג"ץ בעניין הסכם המים הכלכליים עם לבנון. שלושה אנשים שלא נבחרו על-ידי הציבור ואין לאזרחים שמץ אמון לא בתבונתם ולא בשיקול דעתם, קבעו פה אחד שההסכם כל כך סודי שיש להסתיר חלקים ממנו מנבחרי הציבור ויש לקחת מהם את הזכות הדמוקרטית והחוקית להתנגד לו. חוק הכַּשרוּת המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע שכל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו. זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט. אז מה הבעיה? שופטי בג"ץ קבעו שאנחנו לא כשירים להחליט על גורלנו ומינו את עצמם לאפוטרופוסים על הכנסת ועלינו. מעל החלטת בג"ץ זו מתנוסס דגל שחור של חוסר לגיטימיות וחוסר חוקיות. ההחלטה התקבלה בניגוד לחוק יסוד משאל עם, בניגוד לפסיקות קודמות של בג"ץ והיעוץ המשפטי על ריסון של ממשלת מעבר, בניגוד לכול היגיון פוליטי, מדיני, כלכלי או צבאי ובלי שום נימוקים. זה לא סיכול ממוקד של הדמוקרטיה. זה טרור משפטי ווידוא הריגה ממש. אם זאת לא דיקטטורה שיפוטית אז מה כן? אין די מילים בעברית לבטא כמה פסול השיקוץ המשפטי הזה ואין די מקום כדי להכיל את התסכול והזעם שהיא מעוררת. כשאתה שוכב על הקרקע ומכול עבר ניחתות עליך חבטות, מפתה להאמין שהסערה תחלוף מאליה. הכי קל להוריד את הראש ולספוג. אבל מגיע רגע של להיות או לחדול. אם לא נקום על רגלינו ונלחם המצב לא ישתפר. בשבוע הבא יגיע הרגע הזה, יום הבוחר. זה הזמן לקום, לעמוד על הרגליים ולהשיב מלחמה שערה כנגד אלו שהכריזו מלחמה נגד שלטון הרוב ונגד הדמוקרטיה. זה הזמן להחזיר לעם את השלטון. העם דורש חופש דיבור במקום סתימת פיות. אנחנו רוצים תקשורת מגוונת והגונה ולא תעשיית שקרים ומכונת תעמולה. אנחנו מייחלים לממשלה יציבה במקום שנאה וחרמות. רוצים משפט צדק ושוויון בפני החוק ולא מפעל הרשעות ומתפרת תיקים. אנחנו דורשים מדינה שבה ניתן להסתובב ברחוב ולנסוע בכבישים בלי חשש ובה פושעים חוששים מהרשויות ולא להפך. וגם מדינה עם דיור בר-השגה ומחירים שפויים. וכן. אנחנו רוצים גם מדינה יהודית ודמוקרטית, עם כבוד לאומי וכבוד הדדי. הנשק שלנו הוא הפתק בקלפי. הגיע הזמן לגרש את החושך ולהדליק את האור.