מהי אהבה טובה? האם זוהי אהבה המחלצת אותנו מגופנו, מהשריטות שלנו או רק מעמיקה אותן? הספר המקסים הזה מאגד שתי נובלות הקשורות זו בזו בחוטים סמויים, כמו מתקשרות-לא מתקשרות אחת עם השנייה, ושתיהן מרחפות בין דמיון למציאות. בכלל, הלפרין מימון משחקת עם התודעה של קוראיה, ומכניסה אותם לדמויות, אך גם גורמת להם לראות אותן מבחוץ. היא מלהטטת ברוחב הסמוי והגלוי של האהבה ומערכות יחסים, בממד העצמי המתערבב עם הציפיות מבחוץ, והבדידות הנלווית לכל אלה. זוהי בדידות שדמויותיה חוות ביתר שאת; שתי נשים המסתכלות על עצמן מבפנים ומבחוץ בו בזמן. ולכן, הקריאה בספר מזמנת ערפול (כמו כריכתו), סימני שאלה ועלילות מכושפות שבמרכזן נשים המנסות למצוא את חזקן. הנובלה "שנה מעוברת" מתחילה בפגישה עם מגדת עתידות המדברת עם הדמות הראשית על חולשותיה ואומרת לה: "השיעור שלך הוא להתבונן במה שיש. זה נשמע כלום. פשוט. אבל בשבילך זה הכול. הכל נמצא שם (עמ' 12)". היא רואה סבל וכאב, אך אלה יחלפו. או לפחות הם "אמורים" לחלוף. היא מבקשת ממנה להתמיד בתפילות. למעשה, הלפרין מימון גורמת לקורא להיות בתוך ומחוץ לסיפור. הטקסט מהדהד וחותך ומגלה רבדים רבים בדמות הראשית. בהמשך היא מספרת על היכרות, על חיבור מאוד חזק שנראה שהדמות הראשית מעולם לא מצאה בחייה, אך החיים כשלעצמם מתגלים, למרבה הצער ובאופן לא מפתיע, כמורכבים הרבה יותר. ציפיות לחוד ומציאות לחוד. אירועי היומיום בחסותו הופכים יותר ויותר מטושטשים. היא נעשית תלויה בו ללא סיבה. ניתן לראות כי הלפרין מימון נכנסת לעומקה של הדמות הראשית. מתארת אותה לפרטי פרטים, אך משתמשת רק במילים שצריך. היא אישה ג'ינג'ית, בהריון, מחפשת את עצמה אך גם שונאת את עצמה. כל הזמן חושבת עליו, ללא סיבה. מתעסקת בו באובססיביות לא רצונית. עד הסוף המפתיע. בנובלה "רוח שנייה" (עמ' 134), הכתובה במקטעים הדורשים לא פעם השלמה של הקורא, הלפרין מימון בכלל כותבת בצורה רזה, ממעיטה מאוד, ובכך מצליחה לחשוף את הדמות הראשית ביתר שאת. דווקא הפערים הנוצרים בטקסט הופכים אותו למעמיק יותר. מופיע קול רוח אישה, המספר בגוף ראשון, אישה המנותקת אף מרוחה. היא עוקבת אחרי אהוב לבה, לאחר מותה הטראגי. היא דואגת לתאר לקורא עד כמה האישה החדשה אוהבת רהיטים מהירים ומזון מהיר, ומרחפת בהקלה מלמעלה. הבורגנות לא חסרה לה. גם לא המשפחתיות. היא לא מתגעגעת לחיים שהיו לה, אך לקטעים מסוימים כן, והטרגדיה מתערבבת עם השלמה-הקלה עם המוות הנמצא. היא למעשה מרוצה ממנו. וגם כאן, הלפרין מימון תטלטל את הקורא בסוף. ומעצם כך, אם בנובלה הראשונה הגיבורה כמהה לשובו של אהובה שעזב, בנובלה השנייה הגיבורה (שהיא למעשה אנטי גיבורה) רווחת מכך שאין היא נדרשת לשוב לחייה הבורגניים והתובעניים, ושהיא יכולה להישאר בנוחות המוות, להסתכל על כולם מלמעלה בהקלת מה ובלי הכובד של היומיום. ניתן לראות כי הלפרין מימון מלהטטת כל העת בין הריאליזם לסוריאליזם ומשחקת עם תודעת דמויותיה, וכך, כאמור, גם עם הקוראים. שתי הנובלות מסופרות בגוף ראשון, כתובות באיפוק ובמינימליזם, וחושפות הרבה יותר מהטקסט הכתוב וכך זהו ספר שנשאר הרבה אחרי שקוראים אותו. היא מתארת שני מצבי בדידות, שונים אך דומים, המחברים את שתי הדמויות זו לזו. חשוב לציין כי הלפרין מימון מצליחה להעביר ביקורת חברתית על הכמיהה למשפחתיות, החיים בפרברים הבורגניים, הציפיות החברתיות ועל החיים המודרניים הניזונים מקפיטליזם, מזון מהיר ורדיפה עצמית אחר הישגים, הכרה ואף הילולת מוות. הכתיבה כאן מתעתעת, ארוגה בדיוק ובמינימליזם, והכותבת לא משתמשת בתבניות כתיבה ברורות וכך מצליחה להגיש כתיבה נשית מחתרתית, בועטת, רעננה ואפופה במסתורין. זהו ספר בו הערפל מתערבב עם המציאות (המעורפלת כשלעצמה), הדמיון מתערבב עם נפשן של הגיבורות הבודדות והקול הנשי זועק החוצה בכתיבה רעננה, אפלה ובועטת.