עליית קיבוץ רביבים על הקרקע בשנת 1943 יצרה את המגע הראשוני עם שרידי התרבות הנבטית ובעיקר סביב חורבת סבייטה (שבטה) שהיו בסביבתו. החלוצים הצעירים גילו הערצה למובילי שיירות המסחר במדבר בין פטרה לעזה. הסופרים יונת ואלכסנדר סנד ואברהם נגב היו מהבולטים בקיבוץ שחקרו וסיירו בערי הנבטים. בפגישתו עם נלסון גליק, פיתח אברהם נגב את הגישה שראתה בנבטים את "אבירי הנגב" אשר ייסדו את סחר השיירות הבינלאומי. כבר ב-1945 נערכו סיורי סטודנטים וחוקרים לדרום, לערי הר הנגב, בהדרכת אברהם נגב. החוקר אבני מציג את מטרות המאמר: "לבחון את הגישה המחקרית שהעצימה את תפקידם של הנבטים בבניית היישובים ובפיתוח החקלאות הקדומה בנגב משלהי התקופה ההלניסטית ועד התקופה הביזנטית". הוא מתכוון להסתמך על המחקרים שהחלו להתפרסם בנושא מאמצע המאה ה-19 ועד שנות השמונים של המאה העשרים כולל החידושים שנוספו בשלושים השנים האחרונות. עוד מתכוון המחבר להראות את הקשר בין תרבות הנבטים לבין השתקפות תרבות זו בתרבות הישראלית, בעולמם הרעיוני של התיישבות הצעירה בנגב והזהות שנוצרה בין החלוצים של שנות הארבעים לבין תרבות הנבטים.

ראשית המחקר במאה ה-19 בידי חוקרים אמריקנים ובריטים והמשכו על-ידי ישראלים לאחר קום המדינה. כאן מביא החוקר רשימה ארוכה של חלוצי המחקר הנבטי החל מא' פלמר, א' רובינסון, א' מוסיל, צ' וולי, ות.א. לורנס. על-אף החפירות והממצאים עדיין הנבטים לא נחשבו אז לגורם יישובי בעל משקל באזור. נמצאו שרידים רבים, כדים מצוירים, מטבעות, מבנים ותעלות וכתובות, אך הדגש היה על ההתפתחות המאוחרת של האזור בתקופה הביזנטית. נלסון גליק ותלמידו אברהם נגב הם שפיתחו את הגישה המחקרית הייחודית של הנבטים אשר עלו מן המדבר והביאו עמם תרבות חיים ייחודית. מחקריו של גליק שהובילו בתחום פורסמו בסדרת כתבות בכתב העת של בית הספר האמריקני לחקר המזרח וכן בספרו הפופולרי "אפיקים בנגב". גליק תיאר את הנבטים כמעצבי התרבות העירונית והחקלאית בנגב. גליק אף קישר בין התרבות החקלאית העתיקה לבין ההתיישבות היהודית הצעירה בנגב (שלושת המצפים ו-11 הנקודות). גליק אף חצה קווים אקדמאיים-ארכיאולוגיים ובתיאוריו הפיוטיים יצק לתרבות זו תכונות מופלאות כמו - תבונת כפיים, רודפי שלום, לימוד רזי הגידול החקלאי במדבר והימנעות מעימותים ומלחמות. חברי רביבים ושדה בוקר שליוו אותו במסע חקירותיו השפיעו עליו והוא כלל בתרבות הנבטית מתכונות חלוצי היישובים החדשים. למסקנותיו העיתים רומנטיות של נלסון גליק קמו מתנגדים כמו למשל החוקר קולט שגילה את ארכיון הפפירוסים הגדול משלהי התקופה הביזנטית. הוא ואחרים שמו את הדגש על החקלאות המדברית המתפתחת דווקא על המתיישבים בתקופה הביזנטית ולאו-דווקא על הנבטים.

אברהם נגב, תלמידו המובהק של נלסון גליק, הוא שעיצב את התפיסה המחקרית-ארכיאולוגית בדבר חשיבותם של הנבטים בנגב לאורך כאלף שנה. מחפירותיו בעבדה, חלוצה וממשית הגיע למסקנה על הדומיננטיות שלהם בחקלאות הנגב וכן שחלק מהאוכלוסייה בנגב היה ממשיכם של הנבטים. אברהם נגב הבליט את אחריותם של הנבטים בנגב לתרבות החומרית (ארמונות, סכרים, רחובות, כנסיות ועוד) וגם אחר כיבושו על-ידי הרומאים ויותר מאוחר עם השתלטות הביזנטית במאה הרביעית אחר הספירה - המשיכו להיות המובילים בעיצוב התרבות החומרית בנגב. אברהם נגב כתב כי הודות לניסיונו כחבר קיבוץ חקלאי בנגב הגיע לתובנות ארכיאולוגיות-מחקריות באשר לנבטים. נגב וחוקרים אחרים הזדהו עם הנבטים כחלוצים וטענו שיש להקים חקלאות בלתי שגרתית בנגב כפי שעשו בזמנו הנבטים. אולם, חוקרים כמו רודולף כהן ויורם צפריר טענו כי חלו שינויים מכריעים בחקלאות הנבטית לאחר סיפוח השטח לרומי בשנת 106 לסה"נ ויותר מאוחר עם חדירת הנצרות הביזנטית לנגב החל מהמאה הרביעית לסה"נ. תוצאות המחקרים החדשים היו יתר איזון בין הנבטים לבין התרבויות האחרות שחדרו לאזור ואף הם היו שותפים לפיתוח שיטות חקלאות מדברית.

אברהם נגב זיהה במחקריו את השרידים הנבטיים כארמונות, מקדשים ומתחמים ליצירת כלי חרס. יותר מאוחר הוברר כי מבנים אלה שייכים ברובם לתקופה הביזנטית. הטין ששימש לכלי החרס הובא מפטרה ולא נחצב בנגב. נגב אף סבר שמצא שרידי מחנה צבאי נבטי שיותר מאוחר הובהר כמחנה רומי. יתר על כן, המבנים הצבאיים נבחנו מחדש והן לא ביטאו נוכחות צבאית נבטית באזור אלא אמצעי שמירה על דרכי המסחר במאות השלישית והרביעית לספירה. לאחרונה, החפירות בשבטה וחלוצה, לדברי החוקר הצביעו על כך ששיא הבנייה באזור לא היה נבטי אלא מתאים לתקופה הביזנטית. גם החפירות בשנים 1994 - 1998 לא העלו ממצא אדריכלי מובהק שניתן לשייכו לנבטים. בנוסף חוקרים אחרים טענו כי השערת אברהם נגב (על סמך כתובות שמצא) כי החקלאות המדברית היא פרי עבודת הנבטים אין לה סימוכין ותארכו את הממצאים (סכרים, תעלות וטראסות) לראשית המאה הרביעית לספירה ושהיא מבוססת על טכנולוגיות שמקורן באגן הים-התיכון ובצפון אפריקה. כלומר, ההתיישבות הרחבה בנגב אינה פרי עבודת הנבטים אלא החלה מהמאה הרביעית ואילך עם חדירת הנצרות והתפתחות הסחר ביין. סקר החירום שנערך בנגב לאחר הסכם השלום עם מצרים העלה כי השפעתם של הנבטים על התרבות החקלאית והמסחרית הייתה רק אחד מהמרכיבים בנגב ובעבר הירדן שהשפיעו על התהליכים ההיסטוריים. המחקר בו אנו עוסקים קובע כי שלב ראשון במחקר על הנבטים נעשה בידי האירופים במאה ה-19 ושירת במידה רבה את האינטרסים האימפריאליים/אוריינטליסטיים שלהם. השלב השני היה המחקר של חוקרים ישראלים בני דור המדינה שחוו את ההתיישבות החלוצית בנגב והשלב השלישי היה של ארכיאולוגים בני זמננו שהרחיב את מבטנו על השגי הנבטים והעמדתם בפורפורציה הנכונה תוך יישום שיטות מתודולוגיות חדשות ושימוש בשיטות מחקר אנליטיות מתקדמות.

החוקר בודק את תולדות עיצוב התודעה הנבטית בשיח הישראלי. הוא מזהה את צמצום השימוש בעבר (הנבטים) כמוקד להזדהות לאומית-חברתית. יתר על כן, משום שלא נמצאו מספיק ממצאים ארכיאולוגיים המעידים על הוויה יהודית בנגב הרחוק, התפתחה גישה המזדהה עם התרבות החקלאית הנבטית כנוודים שיש לכבדם, ללמוד מהם ואף לשייכם בדרך מסוימת לקשרים עם יהודי הנגב. תפיסה זו אחזה והתחזקה בשני העשורים למדינה אולם אחר כך, החלה לאבד גובה. התחזק אם כן הרצון ליצור זהות חדשה ולחזק את הקשר בין הישראלי החדש (בעיקר מתיישבים בנגב) לבין עמי הארץ הקדומים וביניהם הנבטים. הפסל דנצינגר למשל, יצר את הפסל "נמרוד" מגוש אבן של חול נובית שהובא מהרי אדום ובהשראה ברורה של התרבות הילידית, כלומר הנבטית. הפסל עצמו אמר:..."אבן זו באה מפטרה, העיר הקדומה החצובה בסלע, משכן הנבטים הקדום...". יש שראו באמירות אלה רמזים להתפתחות התנועה "הכנענית" בארץ בשנות השלושים והארבעים שרצתה להיות "עברית" יותר. בשנת 1953, בן-גוריון פרש לשדה בוקר והכריז כי לימוד תרבויות העבר בנגב הוא מטרה חשובה בהתיישבות בנגב הרחוק ומטרה חשובה ללימוד על-ידי הנער הישראלי. לדעת החוקר אבני, בן-גוריון, אשר השתתף בכינוסים השנתיים של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, השתמש בממצאי הנבטים להוכחה עבור הנוער הישראלי כי ניתן לרדת לנגב, להתיישב בו, להקים יישובים ולנצל שיטות חקלאיות ייחודיות התואמות את תנאי מזג האויר ואת המדבר. לאחר שבן גוריון ירד לשדה בוקר והציבור הקדיש יותר ויותר מחשבות לעבר הצורך ביישובו, חדרו רעיונות אלו גם לספרות בשנות החמישים. יונת ואלכסנדר סנד מרביבים הכניסו לספרם תיאורים ציוריים של העם המסתורי; יהושוע בר יוסף כתב ספר בשם: "בדרך לסלע האדום" בעקבות הטיולים האסורים לפטרה ותיאר שם את הישגי החקלאות המדברית שלהם; נסיה שפרן ריכזה במחקרה על ההולכים לפטרה עוד ועוד דוגמאות מהספרות העברית כולל ספרים לילדים המסייעים לחיזוק המיתוס של הנבטים בתודעה הישראלית החדשה. עמוס עוז התייחס למיתוס זה בספרו משנת 1982, "מנוחה נכונה" שם הוא יוצר הקבלה בין המתיישבים היהודיים בנגב לבין הנבטים. אזכורים נוספים בספרה של רינה הברון מבארי בו מסביר לילדים אחד מחברי המשק את הקשר של מייסדי הקיבוץ עם התרבות הנבטית. נוסח דומה הופיע בספרו של יוסי גודארד "קולות מסתוריים במדבר" שיצא בשנת 1969. צור שיזף מדמה בספרו לילדים את הבדואים כצאצאי הנבטים. אם כי כאן, יש שינוי מסוים בו מדמה הסופר את הבדואים בסיני לצאצאיהם של הנבטים הקדמונים. א.ב. יהושוע מתאר בספרו משנת 2018 את הנבטים כמי שמקיימים תרבות חקלאית ויישובית במדבר ללא נאומים ואידאולוגיות וכעם נבון שידע להתקיים בפועל בשממה לגלות את המים האצורים בה ואפילו לאגור אותם בבורות בדרכי שיירות של סחר בינלאומי רב תושייה.

לסיכום, מאמרו של אבני מתמודד עם שאלת המיתוס הנבטי ומבהיר מה היו הסיבות לצמיחתו ולקמילתו. נלסון גליק ואברהם נגב יצרו את המיתוס בו הדמיון בין הנבטים לחלוצי הנגב התבטא בחקלאות מדברית חדשה שהצליחה ליצור תרבות מפוארת. ירידת בן-גוריון לנגב והטיולים האסורים לפטרה היו פועל יוצא של מיתוס זה שהחל משתנה בשנות השישים. רשויות המדינה אף סייעו בהנגשת האתרים לקהל המבקרים שהלך וגדל, כולל ניקוי, סלילת דרכים, תליית שלטים וקיום כנסים ארכיאולוגיים. כל זה העצים את האלמנטים של מובילי שיירות מעזה לפטרה, מקימי ערים חדשות בנגב, בוני סכרים ומפתחי שיטות ניצול הגשם והשיטפונות לטובת חקלאות המאפשרות יישוב קבע. לאחר השלום עם ירדן והביקורים בפטרה עלתה שוב קרנם של הנבטים בהקשר של משרטטי "דרך הבשמים". הסופרים והאומנים ביקשו לראות במהלך שנות השבעים ועד התשעים בנבטים עם מיתי קדום שניתן היה למצוא בו ובתרבותו יסודות המקבילים להתיישבות החדשה בנגב. החל משנות התשעים באמצעות התפתחות יכולת החפירה הארכיאולוגית לדייק את לוח הזמנים ההיסטורי הסתבר שתרבות מיתית זו לא הייתה שיאה של ההתיישבות בנגב דאז אלא רק חלק אחד מאלמנטים אחרים שהביאו את החקלאות הייחודית ואת בניית הערים לשיאים חדשים, וזה התרחש דווקא יותר מאוחר החל מראשית התקופה הביזנטית בארץ. עם זאת אבני טוען שרבים ממדריכי התיירים וממובילי הטיולים עדיין מדגישים את הצדדים האקזוטיים-מיתיים-מסתוריים הקשורים בעם הנבטי וזאת לאור השרידים הארכיאולוגים, ובעיקר הפנינה היצירתית - פטרה על מכלול העיר החצובה בסלע.

פרופ' אבני הצליח במאמרו להוכיח מצד אחד את הקשר שבין ההשקפות והתפיסות של הישראלים מלפני 1948 ולאחריה לבין המסקנות מהממצאים הארכיאולוגיים ששויכו לתרבות הנבטית בנגב. מצד שני הצליח החוקר להבהיר כיצד המיתוס שהסעיר את דמיון המתיישבים הצעירים בנגב החל משנת 1943 הלך ונמוג ככל שהמחקרים היו ליותר ויותר מדויקים והשתמשו בטכניקות מודרניות תוך קביעה ברורה שההישגים ששויכו עד עתה לנבטים אינם אלא חלק (לא גדול) מהתרבות החקלאית מדברית שהביאו הביזנטים לנגב.