מוזאון קה ד'אורסה

הטבע הפראי של רוזה בונאר

המוזאון חוגג מאתיים שנה ללידת הציירת הצרפתיה ילידת בורדו (1822-1899) רוזה בונאר (Bonheur). היא ידועה בשמה רוזה וכבר בילדותה ציירה בסטודיו של אביה הצייר יחד עם שני אחיה ואחותה. בהמשך, העתיקה ציורים בלובר בפריז. היא התפרסמה לראשונה בזכות הציור הריאליסטי שלה ובו פרות חורשות (תלוי במוזאון אורסה), ובהמשך זכתה במדליית זהב בסלון עבור הציור שוורים חורשים. רוזה הפליאה בציור מדויק ומרהיב של חיות בר בטבע, אריות, צבי, שועל. למרות שלא ביקרה בארה"ב הייתה לה אהבה עמוקה לעולם החדש. היא העריצה את החלוצים ולאחר שפגשה בפריז את באפלו ביל וקבוצת בדרנים מהמופע 'המערב הפרוע', הצטלמה איתם וציירה סצנות מהווי זה, ביניהן גם גיבורים אינדיאנים.

מונק שלא הכרתם

אדוארד מונק (1863-1944) נולד בנורבגיה לאב רופא צבאי. אמו נפטרה משחפת כשהיה בן חמש ודודתו גידלה אותו. כציירת היא הכניסה אותו לעולם האמנות. אחותו נפטרה גם היא משחפת בגיל 15. לא פלא, אפוא, שחייו של מונק עברו בצל טרגדיות אלו. בגיל 22 הגיע לראשונה לפריז ומאז חילק את חיו בין פריז, ברלין ואוסלו. מונק השתלם והתמחה באמנות התחריט ורבים מעבודותיו בחיתוכי עץ וליטוגרפיה מוצגים בגלריות בעולם. הציבור הרחב מכיר אותו בזכות התחריט >B>"הצעקה" שהפך לאייקון לתיאור מצב מצוקה. מונק יצר תחריטים רבים אחרים שהדגישו הלכי רוח, אבל תחריט זה נחרט בזיכרון הקולקטיבי. הציורים הצבעוניים שמוצגים בתערוכה אמורים להציג לנו מונק אחר, צייר אקספרסיוניסטי רגיש ומוכשר. אולם לבסוף הכריעו אותו הדיכאון והפחד מהבדידות, דבר שניכר בציורי האוטו-פורטרט המאוחרים שלו.

קהינדה וויל

מדי פעם מפתיע מוזאון אורסה בתצוגות מודרניות, חדשניות. הפעם הוא מציג שתי עבודות פיסול וציור ענק של האמן האמריקני העכשווי. במבואה הראשית תלוי ציור ענק של גבר אפרו אמריקני שוכב על מצע דשא וסלעים ומאחוריו רקע פרחוני כמו טפט. סגנון זה הופיע גם בציור שלו בתערוכה פריז+. ממולו פסל ענק של סוס ורוכבת צונחת ממנו, בסגנון הפסלים המומנטליים באורסה. על הרצפה פסל נוסף, שוכב, של אותו גבר שהופיע בציור.

פיקסו תמיד

מוזאון פיקסו מוצא תמיד זווית חדשה להאיר את דמותו רבת הגוונים של פיקסו ולמשוך צופים. הפעם זו ביתו הצעירה והאהובה לה צייר במיוחד אלבום של ציורי ילדים, וחיו המאושרים עם אשתו האחרונה ז'קלין. היו לפיקסו שש נשים עמם התחתן וכשהתגרש צייר אותן בציניות וביקורתיות. ז'קלין מוצגת כמקור אור וחיות לפיקסו המזדקן – למרות, ואולי בגלל הפרש הגילים ביניהם ( 45 שנה). היא מובילה אותו בריקוד, מתחפשת איתו, מדגמנת עבורו. מרתק!

אינדיאנים שחורים בניו-אורלינס

מוזאון קה ברנלי לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה שייסד נשיא צרפת ז'אק שירק מעלה תערוכה המתחקה אחר תולדות השחורים בניו-אורלינס, ארה"ב. ניו-אורלינס בארה"ב נוסדה כזיכרון לאותה עיר בצרפת, מכאן אולי גם הזיקה של המוזאון לתושבי אותו אזור. בניו-אורלינס מתקיימות תהלוכות מרדי גרה בתלבושות צבעוניות מלוות בנגנים שחורים. דמויות ותלבושות פנטסטיות של מנהיגים (צ'יף) מוצגים יחד עם צילומי מסכות של שדים ורוחות. אולם שמחה זו מהולה בעצב על גורלם של המתיישבים השחורים בעיר. בתערוכה צילומים של מחאות בעבר ובהווה. "חיי שחורים חשובים", זועקות הכרזות. גם כיום, בסרטים ועדויות של תושבי המקום, עולה הטענה שהרשויות והשלטון המרכזי בארה"ב לא דאגו לתושבי המחוז בעת הוריקן קתרינה, מתוך גזענות וזלזול בשחורים.

אליס ניל בפומפידו

האמנית האמריקנית אליס ניל (1984-1900), איקון של פמיניזם לוחמני, מאבק על ג'נדר ומעמדות בחברה האמריקנית. היא ציירה פורטרטים של אנשי ציבור, בעיקר בחברה הסוציאליסטית. ציוריה במרכז פומפידו חדים וביקורתיים ומנציחים רגעים בהיסטוריה, כמו הצעדה עם כרזות שהנאצים הורגים יהודים, ציור נגד ראש ה-CIA שהתערב בפוליטיקה בארצות אמריקה הדרומית ועוד. ציור שאולי לא יתפרסם כאן מציג את החשפנית אני ספרינקל שהפכה לפמיניסטית אקטיביסטית. מהופעות בהצגות פורנו לחמה בשנות ה-90 נגד ניצול נשים בתעשיית הסקס. האיור פרובוקטיבי, ציני ומציג חשפנית עירום בתיחכום גרוטסקי.