כאשר אנו מסתכלים על הנתונים הסטטיסטיים בהיבט של אנשים בעלי התמודדויות נפשיות, נפרשת לפנינו תמונת מצב של כ-250,000 אנשים מאובחנים בעוד שרק כ-70,000 מתוכם זוכים לסיוע לקבלת קצבת נכות ולזכויות הנלוות לכך. יובל, בחור בן 26 גילה רק לאחרונה כי הוא סובל ממאניה-דפרסיה. זאת לאחר שנים של חוסר יציבות תעסוקתית וחברתית איתה התמודד. ההתמודדות כללה אפיזודות דיכאוניות, התקפי זעם ותסמינים אחרים שהקשו עליו לתפקד בכל מישורי החיים. משפחתו סירבה לקבל את האבחנה, התכחשה למצבו הנפשי, ולא סיפקה לו תמיכה כלשהי. בעזרת הנחייה ומתן סיוע של אנשי מקצוע, הוא הבין שיש באפשרותו להגיש בקשה לביטוח לאומי לקבלת אחוזי נכות נפשיים, בעזרתן יוכל לשפר מאוד את מצבו. מס׳ האחוזים הנקבעים בוועדות הרפואיות, הם שיעידו האם מגיעה ליובל ולכל אדם "מתמודד" קצבת נכות נפשית, יחד עם שירותים רבים הנכללים ב"סל השיקום" (בתחום הדיור, התעסוקה, הפנאי ועוד) המוצעים לאותם אנשים, זאת בתנאי שיקבעו בוועדה שיעור נכות של 40% לפחות. כשאני מסתכלת על הסטטיסטיקה במקרים אלו, עולה בי התהייה, האם דרך הסינון של המערכת בהקשר לקבלה או אי-קבלה של קצבת נכות ומתן סיוע שיקומי הוגנת? ועד כמה אוכלוסייה זו, שכ"כ נזקקת לכך, מודעת לדרכי הסיוע להשגת זכויותיה? בכתבה זו, אנסה להשיב על השאלות ולהציג חלק מדרכי הסיוע, מתוך ניסיוני התעסוקתי והידע שרכשתי. לרוב, הדרך לאבחון וזיהוי של מחלות והפרעות נפשיות אינה קלה עבור האדם המתמודד איתן. כאשר הוא חווה תסמינים כאלו ואחרים, הוא אינו בהכרח מסוגל לעשות את ההקשר בעצמו. לשם כך, במצבי מצוקה ואי ודאות מסוג זה, אנשים בד"כ יפנו לפסיכיאטר או לרופא המשפחה בכדי להקל על מצבם ולנסות להבין, מול מה בעצם הם מתמודדים. אלא שבאופן מצער, רבים מהם לא מודעים לזכויותיהם, או לאמצעים ולדרכים לקבלתן. יתרה מכך, מתוך תחושות של בושה, וחשש מקטלוג וסטיגמות, הם לא תמיד יפנו לקבלת עזרה נאותה. כל זאת בנוסף לעובדה כי ישנה התעסקות בביורוקרטיה רבה כאשר מעוניינים לגשת לוועדה רפואית מצד ביטוח לאומי, שיכולה להכביד עד מאוד. לשם כך ניתן וחשוב להיעזר בעובדים סוציאליים העוסקים בתחום, או בחברות כמו "זכותי" ומרכזים של "יד מכוונת". בדרכים אלו ניתן להקל משמעותית על המבקשים את מתן הסיוע, תוך קבלת כל המידע הנחוץ לתחילת תהליך מיצוי זכויותיהם. כמי שעבדה והתנדבה בתחום בריאות הנפש, במהלך תקופה זו ליוויתי וניסיתי לסייע לאנשים במתן הסברים על התהליך וגורמי העזר. אך הבעיה המרכזית שנגלתה לעיניי, הייתה תחושת אי-הגינות מצד הוועדות הרפואיות. לפני הכל, הרופא המומחה, אשר מתפקידו לקבוע את דרגת הנכות הנפשית של האדם היושב מולו, מקדיש לכך דקות מעטות בלבד. למרות שבד"כ מתבקשים לשלוח מסמכים כאלו ואחרים המעידים על חומרת המצב, אין זה הוגן בעיניי לשפוט מצב נפשי של אדם ולקבל החלטות כה משמעותיות מבחינתו בזמן כה קצר. יתרה מכך, מחמת הבושה, האנשים המתמודדים ברבות מן הפעמים נוטים להסתיר את מצבם ולהציג תמונת שווא. אין הם תמיד מודעים לכך שבזמן הוועדה, עליהם להוריד את "המסכות" אותן הם נוהגים פעמים רבות לעטות בכדי להימנע מסטיגמות וביוש חברתי, ולנסות בזמן כ"כ קצר וקצוב להבהיר שהם חיים תחת מצב של מצוקה אמיתית ואף חוסר תפקוד שמתלווה אליה. ובכך, נידחות בקשות כה רבות ולעיתים קרובות שלא בצדק. לאור כל זה, אני מרגישה כי ישנו צורך בשינוי המדיניות בהן נוהגות עד היום הוועדות הרפואיות מצד ביטוח לאומי. אף כי ניתנת האפשרות לבקשת ערעור, בקשה זו מצריכה זמן, ביורוקרטיה נוספת ומשאבים רגשיים מרובים. מצב זה מביא פעמים רבות לייאוש, תסכול והרמת ידיים. אין זה הוגן כלפי אוכלוסייה זו שיפוט ואבחון כה קצרים שאינם בהכרח משקפים את המציאות והתמונה האמיתית. כולי תקווה שבעתיד יתקיימו רפורמות בנושא כה חשוב ושתעלה המודעות בקשר למצב עגום זה. בכך אולי יותר ויותר אנשים בעלי הפרעות ומחלות נפשיות יזכו לקבל את זכויותיהם, ויוכלו להתחיל לצעוד בדרך לשיקום, כל אחד על-פי צרכיו האישיים.