אני חושבת שלעולם לא אשכח את היום הזה. כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא יכולתי להבין מה. ואז זה קרה. "אמא, אני צריכה לדבר איתך", היא אמרה. ראיתי שעיניה מלאות דמעות ונבהלתי מייד. חיבקתי אותה ושאלתי מה קרה, והיא לא הצליחה להסביר, רק בכתה ובכתה בלי הפסקה. כך גילינו שבתינו הבכורה, שהייתה אז בת 13, סובלת מחרדה חברתית קשה שהתפתחה בתקופת הסגרים. מאז עברו שנתיים וההתמודדות לא הייתה קלה. בעצם, עד עכשיו היא לא קלה, ולא רק מהבחינה הנפשית. מסתבר שיש הרבה בעיות בהן נתקלות משפחות שמתמודדות עם חרדה חברתית אצל ילדים. קודם כל, מערכת החינוך שלנו לא באמת יודעת להכיל את הילדים האלה. הצוות החינוכי של החטיבה בה למדה בתי מאוד ניסה לעזור ולתמוך, אבל לא היו להם לא ידע ולא כלים כדי לעשות זאת. בסופו של דבר, אחרי שחצי שנה הילדה בבית ולא הצליחה ללכת לבית ספר הפנו אותנו לוועדת השמה ופה נתקלנו בקושי נוסף. באותה תקופה הבנו כבר שבית ספר רגיל לא מתאים לילדה, אפילו לא כיתה קטנה, אלא שחייבים מסגרת אחרת, מכילה ועוטפת, כזאת שמתאימה לילדה שלא מסוגלת להיות במקום רועש והומה אדם. ואז אמרו לנו שלוועדה אנחנו צריכים להגיע אחרי שכבר מצאנו מסגרת מתאימה. התחלנו לחפש. מסתבר שאין מידע ברשת. אחרי אין ספור חיפושים בגוגל, פייסבוק ופורומים שונים קיבלנו המלצות לבית ספר שאמור להתאים. נפגשנו עם המנהלת והתרשמנו לטובה מהצוות ומבית הספר עצמו. בדיעבד אני מבינה שזכינו, קודם כל, מכיוון שבמקרה נשאר להם מקום אחד פנוי בכיתה והספקנו לתפוס אותו. עברנו את הוועדה וקיבלנו אישור לעבור ואני שואלת את עצמי, מה היה אם לא היה מקום פנוי בכיתה? אם לא היינו מוצאים את בית הספר המתאים? עד עכשיו פונים אלי לעיתים קרובות הורים לילדים הסובלים מחרדות וקשיים רגשיים אחרים בעקבות הפוסטים שכתבתי בתקופה שחיפשתי מידע על מסגרות לימוד. כולם עומדים מול אותה בעיה - חוסר מידע ואי ודאות. קושי נוסף שנתקלנו בו - אי-זמינות של שירותים פסיכולוגיים. מסתבר שאין אפשרות בארצנו לקבל טיפול פסיכולוגי או רגשי במסגרת הקופה ברגע שזקוקים לו. התורים לפסיכולוגים ומטפלים רגשיים ארוכים נורא. לנו הייתה יכולת לקחת את הילדה לטיפול פרטי, אבל משפחות פחות מבוססות נאלצות להתמודד ללא עזרה חודשים, אם לא יותר. ואני מדברת לא רק על טיפול לילדים, אלא גם על תמיכה והדרכה להורים, שלא יודעים איך להתמודד עם המצב. כל זה מעמיד אותנו בפני עובדה: קשיים רגשיים אולי אינם נראים לעין, אבל זה לא הופך אותם לפחות חשובים מקשיים אחרים - פיזיים ונפשיים. יש כאן בעיה חברתית והמדינה חייבת לתת מענה: להקצות תקציבים להכשרת הצוותים בבתי הספר בקהילה, להגדיל מספר מקומות במסגרות של חינוך מיוחד המיועדות לילדים עם קשיים רגשיים, להנגיש מידע על מסגרות כאלה ועל השירותים המגיעים לילדים המתמודדים עם קושי כזה או אחר, להקצות תקציבים שייאפשרו להעניק עזרה וטיפול פסיכולוגי מיידי לילדים ולמשפחות שלהם. בימים האלה אנחנו עומדים לקראת הרכבת הממשלת ה-37 של מדינת ישראל ואני פונה אל חברי הכנסת: אנחנו - הילדים עם קשיים רגשיים והוריהם - קהילה שלמה שרק הולכת וגדלה ואנחנו לא שקופים. זה הזמן לעשות שינוי, להכיר בנו ולעזור לנו.