עבירות מין בכלל, ובפרט כאשר מדובר בפגיעות בתוך המשפחה או בקטינים, מהוות שבר עצום לנפגעים ולסביבתם. עולמו של הנפגע, שנפשו וגופו חוללו, נסדק לרסיסים והוא מאבד אמון בכל הסובב אותו. הנזקים עצומים פי כמה וכמה כאשר הפוגע הוא המבוגר שהיה אחראי על הילד, ובמקום לטפל בו ולשמור על גופו ונפשו, בגד בו וביצע בו מעשים קשים מנשוא. אין פלא, אפוא, שחלק גדול מן הילדים שנפגעים בילדות מתקשים לספר לסביבה ולשתף במה שעובר עליהם. לעיתים, הם עצמם כלל אינם מודעים לכך שעברו פגיעה - בין אם משום שהדחיקו את הזיכרונות הקשים על-מנת להגן על הנפש ולשרוד את חיי היומיום, ובין אם משום שהם מעדיפים לשכנע את עצמם שהם מדמיינים, טועים או אפילו אשמים במה שקורה, הכל כדי לא לסדוק את חומות האמון שנבנה בינם ובין המבוגר הפוגע, משום שהאלטרנטיבה - ההבנה שאותו אדם בגד באמונם בצורה מזעזעת - קשה מנשוא. ובכל זאת, על-אף שלעיתים חולפות עשרות שנים עד שאותם ילדים מסוגלים להתלונן על המעשים הקשים שנעשו בהם, בין אם משום שהזיכרונות המודחקים צפו אל פני השטח רק בחלוף שנים רבות, ובין אם משום שרק אז הם יציבים מספיק כדי להתמודד עם המעשים, להתעמת עם הפוגע ולעמוד בהליך משפטי קשה, עדיין קיימת תקופת התיישנות על פגיעות מיניות בילדות. אין זה ראוי כלל שהיכולת לברר תלונה בדבר פגיעה מינית בקטין כלשהו תתקל במחסום דיוני של התיישנות, גם אם מדובר בתלונה שהוגשה עשרות שנים לאחר קרות המקרה. בשנת 2019 נכנס לתוקף תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ ), אשר במסגרתו הוארכו תקופות התיישנות בעבירות מין מסוימות. מנתוני הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2021 (דוח עדכני לשנת 2022 עתיד להתפרסם בקרוב) עולה כי בשנת 2020 הוגשו מטעם הפרקליטות 80 בקשות להגשת כתבי אישום, המתייחסים לתיקים שרלוונטיים לתקופת ההתיישנות שהוארכה, וכי מדובר בעלייה של מאות אחוזים ביחס לשנים קודמות. ניתן רק להניח בכמה מקרים נוספים, בהם ההתיישנות עדיין מהווה מחסום דיוני לבירור, יוגשו כתבי אישום לו תבוטל ההתיישנות בתיקי עבירות מין לחלוטין. אחד מן הטעמים לקיומה של התיישנות בדין הפלילי הוא הרצון שלא להעמיד אדם על מעשים שעשה בחלוף זמן רב. יש להניח שביסוד טעם זה עומד הרצון שלא לכבול אדם למעשיו לעולם ועד וכן לאפשר שיקום לפוגעים. עם זאת, נדמה כי כאשר עסקינן בעבירות מין, קיים בכך טעם לפגם. שכן, בעוד הפוגע יכול להתעלם ממעשיו בחלוף הזמן, ואף לזכות ל"חסינות" מהעמדה לדין, הרי שהנפגע ממשיך להתמודד עם השלכות הפגיעה (השלכות נרחבות הפוגעות במכלול תחומי החיים ואף מביאות לעלייה בתחלואים הפיזיים והנפשיים) למשך שארית חייו. האם זוהי החברה בה אנחנו רוצים לחיות - חברה אשר מעמידה את שיקומו של הפוגע מעל שיקומו של הנפגע? בנוסף, נראה כי המחוקק הכיר בכך שישנם מקרים בהם ראוי לבטל את ההתיישנות נוכח חומרת העבירה, לדוגמה - בעבירת הרצח. אלא שבכך מתעלם המחוקק מכך ואת זאת יש לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים - שעבירת מין, ובייחוד עבירות ברף הגבוה כגון אינוס ומעשה סדום - כמוהן כרצח נפש הנפגע. כעת, עומדת בפני המחוקק הברירה - לבטל לחלוטין את ההתיישנות בעבירות מין ולהצביע על כך שהוא מכיר בחומרת העבירות. רק כאשר זה יקרה - נזכה לחברה מוגנת עבורנו ועבור ילדנו.