בפתיח של הסופר יואב רגב נאמר "שהגדוד הדרומי" (הגדוד השמיני) היה אחד מארבעת גדודיה של חטיבת הנגב. הגדוד הוקם בפברואר 1948 והיה אחד מששת גדודי הפלמ"ח שבאו לעולם במהלך מלחמת העצמאות. בשורותיו שירתו לוחמות ולוחמים "מן השורה" וכן חברי היישובים העבריים בנגב הדרומי. רבים מהם כבר היו מגויסים לפני כן בגדוד השני. רגב אינו מספר היסטוריה צבאית אלא מבסס את ספרו על עדותיהם וסיפוריהם האישיים של אלה שחוו חודשי לחימה קשים ובתנאי ניתוק, בדידות, סבל, רעב ולעיתים אף צמא בקצה הארץ. יתר על כן רגב מסר את העדויות והזיכרונות ככתבם וכלשונם וללא תיקונים שלעיתים היו נדרשים.

בתוכן העניינים ניתן לראות את קשת הנושאים בהם עסק רגב: הקמת גדודי הפלמ"ח; פעילות הפלמ"ח בנגב ערב מלחמת העצמאות; הקמת הגדוד השמיני; "תוכנית ד"; הגדוד השמיני בחודש הפלישה; "בהפוגה הראשונה1; הג' השמיני "בעשרת הימים"; מסעי השחרור ב"חזית הדרום"; הספר בן 143 העמודים כולל גם פתיחות, סיום, צילומים ורשימת מקורות. הספר מציג בעמודיו האחרונים את המקורות בהם הארכיונים המרכזיים בארץ, עיתונים ועלונים בני התקופה, ספרים ומאמרים, וכן רשימת תודות לכל אלה שסייעו בהוצאתו לאור. בכריכה האחורית כתב רגב "הספר מוקדש ללוחמים וללוחמות שנמנו עם יחידותיו של הגדוד השמיני, והינו יד זיכרון צנועה לנופלים ולנופלות משורותיו". ב-30 העמודים הראשונים מתאר רגב את הקמת הפלמ"ח והפעילות שלו במרחבי הארץ ומשום שהנושא מוכר ונחקר לא נסקרנו.

אין בכוונתנו להביא מספרו של רגב את הקטעים שכבר נחקרו ופורסמו באשר למלחמה אלא נתרכז בזיכרונות האישיים של הלוחמים ונתן ביטויי לזווית ראייתם את המלחמה והאירועים בה. נפתח בכמה מילות הקדמה לגבי הקמת הגדוד: בפברואר 1948 הוברר כי יש צורך לעבות את מספר חברי הפלמ"ח בנגב ויגאל אלון הסביר זאת כך: "גד' 8 יהיה אחראי על דרום הנגב (הגדוד הדרומי), ואילו הנגב הצפוני ימשיך להיות באחריות של הגדוד הוותיק, הגדוד השני הוא "הגדוד הצפוני". היו אלה אם כן שני הגדודים הראשונים לבסיס עבור "חטיבת הנגב" שהוקמה בראשית מרס 1948 וכמפקד מונה נחום שריג (סרגיי) שהקים את המטה במחנה "מקורות" ליד קיבוץ ניר עם. חיים בר-לב, מונה כמג"ד שראשית דבר שעשה סיור אווירי מעל קו המים, תקומה וכל השטח הדרומי. מפקדתו המוקטנת של הגדוד התמקמה בקיבוץ צאלים הצעיר ומפקדי הפלוגות נתמנו אברהם אדן ומשה אלברט-יצהר. רוב לוחמיו היו אנשי פלמ"ח ואליהם הצטרפו אנשי יישובי הנגב. הגעת כמה עשרות משורייני פרפר שינו את יכולתו המבצעית. יצחק אחיטוב סיפר כי המשוריינים הוסוו כמשאיות ובצאתם למשימה הפחידו את הערבים. המשימות שהוטלו על המשוריינים היו בעיקר שמירה על קו המים, הבאת אספקה ליישובים מנותקים והנסת כנופיות. תגובת הנגד של הכפריים התבטאה בהנחת מוקשים, הנחת מחסומים על הכבישים והצבת מארבים. הנגב המנותק סבל ממחסור במזון ורבים ביישובים חלו. הפלמחניקים נאלצו להעביר אספקה בסיוע המשוריינים ועיתים אף לסוחבה על הגב כמו במקרה של הבאת לחם מרביבים לחלוצה, מרחק של 10 ק"מ.

סיפור הקמתם של שלושת המצפים נכתב בעשרות ספרים ומחקרים. בפרק זה מביא רגב את עדותו של יהודה ("איז'ב") איזבסקי-זיו שפיקד על הרבה שיירות במרחב הנגב החל משלהי 1947. זיו מספר על התחבולה בה נקטו כדי להעביר את השיירה העברית האחרונה שחצתה את באר שבע בניסיונה להביא אספקת מזון וחומרי בניין עבור בית אשל: "...כל בוקר לפני ארבע בבוקר היינו מעירים את הנהגים, נכנסים למכוניות, מדליקים אורות ועושים רעש. ...כל באר שבע שמעה את זה, והיינו רואים את הערבים תופסים עמדות... למחרת אותו הדבר. בין 7-6 ימים עשינו את זה. ...הכוננות הלכה וירד. ביום השביעי ב-9 בפברואר ב 4 בבוקר פרצנו, ועברנו בזינוק את כל באר-שבע בלי אף יריה... אז כבר היו לנו הרבה יריות מהמשטרה אבל לא היו נפגעים וככה הגענו לניר-עם" (מתוך שיחה על פעילות הגדוד השמיני). כך במשך חודשים רבים נאלצו המפקדים לאלתר פתרונות לשמירת הקשר בין הנגב הדרומי המנותק לבין הנגב הצפוני. בספר הפלמ"ח כתב על כך יצחק שדה: "כל מצרך הפך להיות בנגב מצרך מלחמתי וקודם כל המים... שהגיעו בצינור לכל הנקודות. מחסנים של מזון "קשה" לא הוכנו בעוד מועד, לא היו מרפאות מסודרות בנגב - והדרכים ארוכות וכפרים עוינים ולוחמים סוגרים עליהן... בתחילה, הושמדו בידי הבדואים פטרולים לא מעטים של הפלמ"ח". שדה מדגיש בזיכרונותיו את הנחישות של חוליות הפלמ"ח שחיפשו שיטות שונות לשמירה על קו המים אולם כשלו פעמים רבות עקב מחסור בכוח אדם ובנשק.

תוכנית ד' מראשית מרס 1948 מוכרת לקורא כתוכנית אסטרטגית להעברת המלחמה אל שטח האויב. מכאן שלא נבחן את התוכנית אלא נראה מה קרה בנגב הדרומי. כאן הוטל על הפלמ"ח וכוחות אחרים לכבוש את משטרת באר-שבע וכן לטהר כפרים ערביים, ומחיקת אלה שיגלו התנגדות או יהוו סכנה על הדרכים. ערב המבצע היו בנגב כ-1,000 לוחמי פלמ"ח שעיקר משימתם, יחד עם חטיבת גבעתי, הייתה יצירת מסדרון טריטוריאלי בין הנגב הנצור לאזור נגבה-ג'וליס. הערבים לא שתקו וכך גם הבריטים וראה לצורך כך את האירוע ב"מבטחים". האירוע הבליט מחד את עקשנותם של הבריטים לקטוע את הפעילות הצבאית היהודית בנגב, לתמוך בערבים ולהעניש את האשמים לדעתם. מאידך-גיסא, הוכיחו מתיישבי המקום שעמדו בהתקפה חסרת רחמים של הבריטים במשך יום שלם ושלא נכנעים ולא מתפשרים על ההתיישבות גם במחיר הרס ואבדות. מספר על האירוע ברן (אברהם אדן) שתחילה ניסו הבריטים להשתלט על "נירים" אך חששו משדה המוקשים. הם פנו ל"מבטחים" שהוקמה בראשית פברואר 1947 ודרשו את המשאית, את המוכתר והנהג. היישוב סירב והבריטים חזרו למחרת. הם ירו על המשק במשך 20 דקות בכינון ישיר משמונה טנקים, שלושים ושניים פגזי טנק מסוג "קומט" והמטירו אף אש מקלעים. המא"ז של "מבטחים" הניף דגל לבן אך סירב להסגיר עצמו. בערב, לאחר שבר-לב הבטיח למגינים כי טורי משוריינים יוצאים לקראת היישוב, ויתרו הבריטים ונסוגו. לדעת ברן או שחששו מהלילה המתקרב או שהקדימו להסתלק כדי למקש את דרכי הנסיגה של המגינים. הסיבה האמיתית לנסיגת הבריטים, לדעת ברן, עד היום לא ידועה. לא כל החוקרים מסכימים עם עדותו ויש שתלו זאת בפקודות סותרות שהתקבלו ממטה החטיבה המצרית התוקפת. עדות ממקור ראשון על איכות המתיישבים בנגב ודבקותם במשימת ההגנה ניתן לקרוא בספרו של עזר ויצמן, שהיה כארבעה חודשים הטייס שהצניח אספקה ונשק ליישובים הבודדים, שכתב בספרו "לך שמים לך ארץ" על התפעלותו מהחברה הנהדרים, שישבו אז בנקודות המבודדות. מרוחם, מרעיונם, מהווי חייהם, מיחסי החברות שביניהם. גד 8 השתתף "במבצע ברק" אך תפקידם היה שולי - כיבוש הכפר סוואפיר אל ע'רביה (כיום משואות יצחק). על שהתרחש בכפר דרום כתב אריה אהרוני ("סטינה"), איש בית אלפא, כי הגדוד נדהם מארמונו של הפיאודל אבו-סיתה ומכמויות הנשק שנתפסו שם. אהרוני, שהיה גם קצין התרבות של שני הגדודים ייצג את "ערך השמירה על טוהר הנשק" שאפיין את חטיבת הנגב. על-פי זיכרונה של אלמנתו, הוא קיבל מהמג"ד בר-לב בקבוקים עם חיידקי טיפוס על-מנת להרעיל את בארות הכפרים והמאהלים בתחום החטיבה אך סירב לבצע המשימה באומרו שאינו מוכן לגעת ברעל. המג"ד קיבל דעתו והחומר הושמד (ראה הארץ 21 באוקטובר 2022 וכן בספרו של מאיר מרגליות "בין שכחה לשכתוב").

סמג"ד גד 8 נמרוד לוויטה כתב לאביו ב-9 במאי 1948 כי המלחמה הולכת ומתקרבת לשיאה. סטינה (אהרוני) זכר שלוויטה אמר לו: "חסל סדר מאורעות. נודף מזה ריח של מלחמה. נצטרך להתחפר, הצריפונים שלנו לא יעמדו בפני הרעשת תותחים... למחרת בבוקר הותקפה נירים". יגאל אלון סיכם את מצבו של הנגב העברי ערב הפלישה שכוחות הפלמ"ח והמתיישבים נשחקו בחצי השנה האחרונה ולא יוכלו לעמוד בפני הכוח המצרי הפולש. שנים מתוך חמשת היישובים שספגו את התקפותיו הישירות של "חיל המשלוח" המצרי בשבוע הראשון לפלישה נמצאו בגזרתו של הגדוד השמיני. היו אלה "נירים" ו"בית אשל" ובשני יישובים אלה לדעת רגב, הוכחו התכונות שעמדו למתיישבים לעמוד בפני הפלישה - אורך הרוח, הנחישות, האיתנות, הנועזות, אומץ הלב התושייה ורמת הפיקוד.

"נירים" הייתה לדוגמה כיצד להיערך כנגד הפלישה וסטינה (אהרוני) אמר עליהם כי הם עצמם פלמ"חניקים והיו ראשונים להתחפרות ומחשבה צבאית של התגוננות. לדעת סטינה אנשי קיבוץ "נירים" "ששו אלי קרב". היו מהראשונים להכין מרפאה בקיבוץ שהצילה חיי רבים. ברן כתב רבות על הקרב בקובץ שהתפרסם ובו תוארה גבורתה של חברת הקיבוץ מרגה שטיפלה במוכתר "נירים" הפצוע. הלז ביקש ממנה לשלוח מברק שיבקש תגבורת מיידית משום שהקיבוץ אבוד. מרגה האמיצה סירבה ושלחה מברק בן שני מילים בלבד: "שילחו תגבורת". שלמה חרון, שהיה חבר הכשרת "עמלים" ולוחם בגדוד השמיני סיפר על צעד תחבולתי שתכנן ברן כנגד הטנקים המצריים שהפגיזו את נירים. 8 חיילים הולבשו כערבים וניתן להם חומר נפץ ט.נ.ט. עם נפץ, ביקש מהם להצטרף כמסתערבים לכוח המצרי ולהטמין את חומר הנפץ במכלי הדלק של הטנקים. המסתערבים הגיעו רגלית סמוך "לנירים" אך המפקד המצרי סילקם באיומים מהמקום והם נאלצו לחזור למבטחים. עם תום הקרב הבריקה מרגה לחברים שישבו בראשון לציון ..."שהתקפת הטנקים נמשכה 12 שעות... מחוץ למחנה נמצאו 35 גוויות של חיילים מצריים. הנקודה הרוסה ונפלו 7 חברים... הרוח איתנה". סיסמת היישוב כי "לא הטנק ינצח אלא האדם" אכן הוכחה. עבד אל-נאצר שהיה אז ראש המטה של חטיבה 6 (לימים נשיא מצרים) ולחם כנגד נירים אמר כי "שיחד עם החללים שהשאירה החטיבה בנירים היא השאירה שם גם את האמונה במלחמה... הכוחות הופתעו מהתנגדותם של אנשי נירים.( ראה על כך אצל בני מיטיב) בעת ההתקפה המצרית על בית אשל נהרג המ"פ משה אלברט-יצהר, חבר עין-חרוד, בן 27 שאמור היה לעלות צפונה לרגל הולדת בתו. תחילה נפצע בעינו לאחר מכן רץ להביא את מכשיר הקשר נפגע ונהרג. בן עמי ביגלמן, בן 16, השלים את המשימה והיה לקשר. למקום הובא מ"פ חדש, יונתן דולינסקי-דותן, שקבע את מטהו בנבטים משום שבית אשל הייתה הרוסה לחלוטין. הצריפים פורקו והיישוב הפך למבוצר וחפור. לדברי המוכתר דן בראון, "בית-אשל" הייתה לחורבות והחיים התנהלו מתחת לאדמה. רגב טוען שהתעקשותם של המתיישבים להיאחז ביישוב הייתה לקח מגבורתם של מגיני קיבוץ נירים.

רגב הקדיש פרק שלם על קרב כיבוש ביר-עסלוג' בו היה לגדוד אבידות רבות. מג"ד 8 יוסף ריבקינד-יריב אמר עליו - כי בכיבוש ביר-עסלוג' ערער הגדוד את הזרוע המזרחית של הפולש המצרי. בן-גוריון הזכיר ביומנו פעמיים את הקרב ואת מחירו וסטינה סיכם את הקרב: "הקרב אשר לימדנו כי יכול נוכל". רגב תאר את הקרב כהצלחה ובאותה מידה אף כתב על כישלונות צורבים של הגדוד - באיסדוד ובעירק סווידאן. בעת ההפוגה הראשונה (11 ביוני עד 8 ביולי) העיד המ"פ יהושע ("גנדי") כי בעסלוג' לא נפסקו הקרבות. המצרים היו מפגיזים ביום אש תופת והגדוד ניהל כנגד המצרים פשיטות לילה. סטינה החמיא לאנשי הכשרת שער-הגולן, חברת נוער עולה מניצולי השואה, שהוטל עליהם להחזיק בחזעלה ונשלחו לסייע בהדיפת גלי ההסתערות המצרית בעסלוג'. סיכם את המצב ברן: ערב ההפוגה נותרו בנגב 1,400 לוחמים וכמספר הזה מתיישבים. בעת ההפוגה הוקמה יחידת פרשים תחילה על גמלים ובהמשך על סוסים שהוחרמו מהבדואים והכפרים באזור. לגבי יעילותה הצבאית נחלקו הדעות. מראיונות שקיים רגב וממסמכים שדלה מהארכיונים נטען שהיחידה פורקה כי נמצאה לא יעילה והסוסים נמסרו לחטיבת גולני. אחרים תארו את פעולותיה הנקודתיות כהצלחה בימי "מבצע יואב" ובימי "מבצע חורב".

תחת פיקודו של יריב, בתקופת "עשרת הימים" (9 - 18 ביולי 1948) נפרש הגדוד השמיני באזור ח'אן-יונס - רפיח ובמזרח באזור ביר-עסלוג' ועד באר שבע. לא נפרט כאן את כל הקרבות שניהל הגדוד על כך ראה בספרי מלחמת העצמאות נציין רק שרגב קובע כי הגדוד היה שותף לכיבוש שטחים נוספים בעשרת הימים אולם לא הצליחו להסיר את המצור מעל חבל הארץ הזה וליצור נתק בין שתי זרועותיו של הצבא המצרי. במהלך התקופה השנייה קלט הגדוד השמיני את אנשי הגח"ל איתם ירדו חזרה לנגב לאחר שנחו קצת בצפון. הגדוד ירד חזרה אל משלטי הנגב בח'תה, בכרתיה, ובמשלטי "ברור חיל" וזאת במסגרת הסגר על הכוח המצרי שינעל "בכיס פלוג'ה". המ"פ אורי בר רצון, מהלוחמים הוותיקים סיפר בזיכרונותיו: "אנחנו בפלוגה א', קלטנו 2 מחלקות אחת של אנשים שהגיעו מקפריסין והצטיינו באידיש יוצאת מן הכלל, המחלקה השנייה דברה צרפתית נהדרת". להלן זכר שסגל הפיקוד לא הצליח תוך שבוע ללמדם את כללי החיילות הבסיסיים. הם לא למדו לירות ברובה והסגל לא למד את השפות הזרות. בר רצון עמד על תעלת קשר בנגבה במסדר הירידה לנגב ומפקדי הכיתות שלו עברו בין הגח"ל וטענו את הרובים והראו להם היכן הנצרה ואיך יורים. ובכל זאת מוסיף בר רצון, תוך שבועיים בערך, במהלך הקרבות על משלטי ח'תה-כרתייה, הפלוגה הטירונית הייתה לפלוגה לוחמת. אלכס טראוב מ"מ וסמ"פ בפלוגה ד', סיפר כי הייתה לו מחלקה של שבעים איש, 4 מפקדי כיתות מקפריסין אשר דיברו כמה מילים בעברית בלבד. בנוסף היו לו חיילים דוברי יידיש וצרפתית. הם לא ידעו להתפקד אבל נדבקו בלהט הוותיקים. מרק הלמן כתב בספרו "מהרי האלפים ועד ים סוף": "למדנו להכיר את המולדת במונחים צבאיים, אומדן מרחקים, דרכי גישה, טווחי אש, שטח מת, דרך פטרולים". נחום שריג כתב בזיכרונותיו שבמשך כמה ימים ספורים ספגו אנשי הגח"ל את רוח העוז שפעמה בחטיבה. מקרב לקרב הם התקדמו והפכו להיות לוחמים מהדרגה הראשונה. זרובבל גלעד כתב בספר הפלמ"ח כי עת היה מסייר במשלטים הוא ראה את הגח"ל יושבים יחד עם בני הארץ סביב למדורה שרים ורוקדים עם הבנות שתרמו כה הרבה למורל. כזכור בנות הגדוד השמיני, כבנות שאר הגדודים בנגב מילאו תפקידים קרביים ומנהלתיים: ליוו שיירות, שימשו כחובשות, אלחוטניות, תצפיתניות, מבשלות, מזכירות ומורות לעברית. חיים גורי כתב בספרו כי הבנות "לעיתים היו משובבות את הגוון האפור של ערבת הנגב ומדי הקרב, במטפחת-ראש ססגונית ועיניים כחולות".

כזכור הגדוד השמיני הוגדר "כגדוד מרחבי" וסטינה הלל את האחווה ושיתוף הפעולה בין אנשי היישובים והפלמ"ח. הייתה זאת ברית השיבולים והחרב והיא החזיקה מעמד בכל ימי המערכה. הגדוד השמיני הפך לגדוד חי"ר מוסע כחלק מחטיבת הנגב שהייתה לחטיבת שריון סדירה. בספטמבר 1949 הוחלט על הסבתה של חטיבה 12 לחטיבת מילואים שתשמש עתודה ארצית לשריון. גדוד 8 פורק ובזאת הגיעה "חטיבת הנגב" במלחמת העצמאות אל סוף דרכה. הספר נכתב באורח שיטתי ולא פוסח על-אף קרב בתחומי הגדוד שמסביב לתנועות הצבאיות הקורא נחשף לרגשות ומחשבות אישיות, עלומות ומרגשות של אלה שלקחו חלק בקרבות ובהקמה והגנה על היישובים. רוצו לקרוא. תודה לד"ר זאב זיוון שסייע בהכנת פוסט זה.