דרוקר מוסיף ומסביר שדווקא בגלל שאין חוקה בישראל חשוב שהשופטים ימונו בלא תלות בפוליטיקאים. והוא שוב טועה. מי שקבע שחוקי היסוד הם חוקה זה לא פחות ולא יותר מאשר השופט אהרן ברק. אז אם יש חוקה, כפי שטען ברק, ניתן גם לשיטתו של דרוקר למנות שופטים על-ידי פוליטיקאים. עם זאת, חשוב להדגיש שקביעתו זו של ברק עומדת בסתירה לכוונת הכנסת שלא כוננה חוקה בפועל, לא קבעה שחוקי יסוד עליונים על חוקים רגילים ולא הסמיכה את בית המשפט לפסול חקיקה. כמו שאמר יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חבר הכנסת אוריאל לין בעת חקיקת חוקי היסוד של 1992: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון... ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים... הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על-פי כווונתו האמיתית של המחוקק, יש בידי הכנסת לשנות את החוק". ובכן, טעינו בגדול ואחרי 30 שנה הגיע הזמן לתקן את הטעות. אגב, על הדרך בה ברק כונן חוקה בישראל אמר השופט משה לנדוי שזו החוקה "היחידה בעולם שנוצרה באמרי פיו של בית המשפט". המשפטן האמריקני הנודע ריצ'רד פוזנר היה פחות מנומס וקרא לברק "פיראט משפטי". באשר לפסקי דין דרעי ופנחסי העובדה היא שברק וחבריו קבעו שראש הממשלה יצחק רבין הוא לא "ראש ממשלה סביר" וכפו, בניגוד לחוק ולתקדים, את ערכי המוסר של הציבור "הנאור" כדי להביא לפיטוריהם של אריה דרעי ורפאל פנחסי, תוך פגיעה קשה בחזקת החפות וביציבות המשטרית. אני אכן סבור שלהחלטות אלו, שהתקבלו בניגוד לדין ומתוך חתירה פסולה של בית המשפט העליון לעליונות משטרית, היו תוצאות איומות ונוראות על תהליכים מדיניים ופוליטיים במדינת ישראל. אגב, לידיעתו של דרוקר, פסקת התגברות חוקתית לא מתגברת על פסיקה מנהלית כזו שבפסקי דין דרעי ופנחסי. ואם דרוקר כבר מזכיר את פסקת ההתגברות, חשוב לציין שעד ההפיכה המשטרית של פסק דין בנק המזרחי חוקקו מאות אם לא אלפי חוקים במדינת ישראל. ענקי המשפט שכיהנו במשך רוב תקופה זו, כמו שמעון אגרנט, משה לנדוי, לא המציאו לבית המשפט סמכות לפסול חקיקה של הכנסת – מלבד במקרה אחד שבו השופט לנדוי פסק מפורשות שהכנסת יכולה לחוקק מחדש את החוק שנפסל ברוב של 61, כלומר "להתגבר" על פסיקתו. האם דרוקר בעצם אומר שבכל השנים עד 1995 מדינת ישראל הייתה דיקטטורה חשוכה?

דרוקר קובע שפסקת התגברות היא "סירוס בג"ץ". הוא שוב טועה. בממשלת רבין כבר חוקקנו פסקת התגברות אחרי שבית המשפט העליון התיר ייבוא חזיר על בסיס חוק יסוד: חופש העיסוק. אני שכיהנתי אז כשר בממשלת רבין גייסתי ב-1994 את הרוב הפוליטי לחקיקת ההתגברות שאפשרה לנו "להתגבר" על פסיקת בג"ץ ולמעשה לבטל – וזאת על-פי רעיון שהציע לנו לא אחר מאשר אהרן ברק. וכאשר הוגש בג"ץ נגד החוק המתגבר, אישרו תשעה שופטים פה אחת את חוקיותו וברק שכתב את פסק הדין הגדיר בצורה מדויקת מהי פסקת התגברות: כלי המאפשר "למחוקק להגשים באמצעות חקיקה יעדים חברתיים ופוליטיים, בלא חשש שחקיקה זו – שעה שחוקתיותם תעמוד לבחינה שיפוטית – תימצא לא חוקתית ועל כן בטלה". כלומר, שני נשיאים של בית המשפט העליון בעצם קבעו שהכנסת יכולה להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61. אז האם דרוקר טוען שברק ולנדוי סירסו את בג"ץ? בתחילת מאמרו התייחס דרוקר למניעים האישיים לכאורה שעומדים בבסיס תמיכתי ברפורמות דמוקרטיות: "מאז המקרה (פרשת הנשיקה וההליכים המשפטיים שבאו בעקבותיה, ח. ר.) יצא רמון למסע צלב תקשורתי נגד מערכת המשפט". הפוך דרוקר, הפוך. כשקמה ממשלת אולמרט יכולתי להיות שר האוצר אבל ביקשתי את תפקיד שר המשפטים כי הייתה לי משנה סדורה שכללה את כל השינויים במערכת המשפט ואכיפת החוק שרציתי לבצע. אלו היו עמדותיי אז והן לא השתנו עד היום. ואכן נעשה בי סיכול ממוקד בגין מעשה מכוער שאפילו דרוקר טוען "שהיה צריך להישאר במישור הציבורי". בכך, הצטרפתי לשורה ארוכה של סיכולים של שרים שהמערכת המשפטית סימנה אותם כאיום על מעמדה ועוצמתה – יעקב נאמן, רפאל איתן, רובי ריבלין ואחרים ש"איימו" על המערכת. את המשפט הבא, שדרוקר לבטח מכיר, לא אני אמרתי אלא נשיא מדינת ישראל לשעבר: "מתעורר החשש שאולי יש פה כנופייה של שלטון החוק. שברגע שיש צורך, ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית". דרוקר מכיר היטב גם את הפגמים החמורים שנפלו במשפט שלי, שהוגדרו על-ידי שלושה שופטים מחוזיים, כל אחד לחוד, בתור "רשלנות רבתי", "רשלנות הגובלת בזדון" ו"רשלנות ממשית" ושבכל מדינה מתוקנת היו מביאים לביטול המשפט. בכל אופן, גרירת הדיון לעניין האישי והניסיון לצייר את מניעי כפסולים נובע מחוסר יכולת להתמודד עם הטיעונים העניינים והמבוססים שאני מעלה. אולם הניסיון לברוח למפלט הקל והנוח של דה-לגיטימציה פרסונלית לא צלח ולא יצלח. למרות מה שמעלילים עלי, כל מה שביקשתי אז וכל מה שאני מבקש עתה זה לחזור למציאות של בית המשפט הישן והטוב שלפני ההפיכה המשטרית של אהרן ברק ולהחזיר את האיזונים והבלמים בין הרשות המחוקקת ובין הרשות המחוקקת שנדרסו ברגל גסה על-ידי בית המשפט העליון מ-1995 ואילך.