הציבור הישראלי קם הבוקר למציאות מוכרת. מציאות שכולנו מעדיפים להדחיק ולשכוח כאשר נשמרת שגרה שקטה. שגרה משכרת ומשקרת. היא משכרת בכ' משום שמציאות שקטה, למרות יוקר המחיה והשסעים הפוליטיים והחברתיים בישראל, כל אחד ואחת עסוק ביום יום שלו. משפחה, עבודה, חופשה, בילוי וחוזר חלילה. היא משקרת בק' כי הבעיה מונחת לפתחנו. הפרדוקס הוא כפול: השגרה הפכה משכרת עוד יותר אחרי הסכמי אברהם. האפשרות לטוס למפרץ קסמה למאות אלפים, שפגשו מקרוב ערבים. ערבים אחרים. מהמפרץ. הפרדוקס השני הוא שהשקט מתעתע ומייצר תחושה שאין בעיה.
ובכן, הבעיה קיימת. חרף הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הסכמי אברהם לא פתרו את הבעיה הפלשתינית. היא לא בעיה של מדינות ערב. הן שילמו שנים מס שפתיים עד ששברו את האחדות הערבית (המלאכותית) וחתמו הסכמים עם ישראל. ממצרים ועד הסכמי אברהם. למה? בגלל שורה ארוכה של אינטרסים משותפים. ויש מדינות ערביות נוספות שנוגעות/לא נוגעות בנורמליזציה/שלום עם ישראל.
עכשיו בואו נחזור לפלשתינים. הם כאן. בכל מובן אפשרי: פיזי, חיכוכי, זהותי, חזוני. הם חותרים למדינה פלשתינית עצמאית, שבירתה ירושלים, לשיבת פליטים ולעוד נושאים שטרם קיבלו מענה מבחינתם. חלפו מעל 14 שנים מאז המאמץ המדיני האחרון (אנאפוליס 2007-8), ומאז, תתפלאו, ברובו המכריע של הזמן היה שקט. לפעמים מלא, לפעמים יחסי. רובנו המכריע, בישראל שבתוך הקו הירוק ומעברו האחר, חי את חייו בשגרה. משכרת ומשקרת. הקיפאון המדיני הממושך, ההצלחה החלקית ביותר של אוסלו והעובדה שמדי פעם ישנה הסכמה ביטחונית ונרשמים פיגועים הביאו לחוסר אמון בהיקף רחב של הישראלים בפלשתינים. תתפלאו, אבל בצד השני המשוואה זהה. הפלשתינים לא מאמינים לישראלים. ברוב הזמן הם עסוקים ביום יום. במקצת הם פוגעים ביהודים. אתם מופתעים? לא באמת. כולנו התרגלנו לחיות במציאות ביטחונית שבירה. במציאות כזו שני הצדדים רושמים קורבנות בנפש. וכשהדם רותח אחרי תקופה ארוכה של שקט אנחנו מופתעים. אבל לא באמת.
2022 טרם הוציאה את ימיה, אך היא שנה שבה טרור עממי הרים שוב ראש. מפיגועי בודדים ברמת גן ותל אביב דרך גוב האריות בשכם ועד הפיגועים בירושלים. המסר הוא ברור: לא ניתן להכריע את הטרור. ניתן רק לצמצמו. באופן זמני. האתגרים שעומדים לפני הממשלה הנכנסת מול הזירה הפלשתינית הם אלו שעמדו בפני הממשלות הקודמות. דבר לא השתנה ברמה האסטרטגית: הפלשתינים יחזרו לתבוע מה שהם חושבים שהם ראויים לו. ישראל תצטרך להחליט מה עושים עם זה. נתניהו ניצל את האביב הערבי כדי לטאטא את העניין הפלשתיני מתחת לשטיח. בהיעדר אביב ערבי שני, הוא עשוי להידרש לזה מהר מכפי שתכנן. בצד אחד יחכו שותפיו מימין. בצד השני הממשל האמריקני. ובתווך? הפלשתינים. מופתעים? לא באמת.