נזכרתי בשיחה טלפונית, אחת מיני רבות, עם בני הלוחם, מלפני עשור, בה שיתף אותי בתחושותיו הקשות ובתסכולו הנורא. נזכרתי בקולו הסדוק, בקצב נשימותיו המתגבר, באמבטיית ההכלה שעלתה על גדותיה, בספוג שיכולת הקיבול שלו עמדה לפני סיום.
נזכרתי בכאב בו דיבר על פלנגות השנאה ומליציות הרעל שהתייצבו בכל יום שישי מולו ומול חבריו לפלוגה במרחק אפס, עיניהם רושפות איבה, פיהם עם קצף זעם בלתי נשלט, בליל שפות ערבית, אנגלית, עברית, ובהן שולטות המילים: נאצים, פשיסטים, גזענים, כובשים, נבלות, ושאר "מילות אהבה" של הפרובוקטיביים, המערערים את חיילי צה"ל, המתישים אותם באופן שיטתי, המצלמים אותם ומאיימים על עתידם וחייהם, היורקים ובזים להם והכל בשם "זכויות האדם".
אני זוכר את השיחה רגע לפני כניסת השבת, שיחה מחברון לעמק בו בני מספר איך מומחי הפרובוקציה הממומנים על-ידי ממשלות זרות, הכניסו לו כמעט לאישונים את המכשיר הסלולרי, מצלמים מכל כיוון, אורבים לכישלון של החיילים. שיתף איך עמד אילם מול הפרובוקטיביים היהודים, הערבים, האנרכיסטים מחו"ל, מול הקללות, הנאצות, החרפות והגידופים שהמטירו עליו הנשים העדינות והגברים האצילים, בעלי המוסר המעוות, החולני, מכובש ועד נאצי, מפשיסט ועד רוצח תינוקות פלשתינים. לא כל החיילים יכלו לעמוד בשוויון נפש מול השנאה הבלתי פוסקת, לא לכולם היה החוסן הנפשי של בני, בוגר מכינה קדם צבאית, מצויד בנשק אנטי אנרכיסטי ממוקד.
נזכרתי בקצב נשימותיו של בני מהימים בהם שירת בחברון, הביטחון השוטף, העמדה מול הטרור הערבי, היה החלק הברור יותר, הקל יותר. המפגש עם חבורות השנאה, מליציות מעלילי הדם, הפלנגות בשירות האויב, חבורת המקללים הממומנת על-ידי ממשלות זרות, הם היו האתגר המורכב והקשה. הם היו קרבות ההתשה המקעקעת את החוסן האמוני, הערכי.
נזכרתי בבני ובשירותו בחברון בעקבות האירוע החמור בו לא הצליח לוחם גבעתי להכיל את מופעי השנאה והגידופים של האנרכיסטיים. יאמר באופן הברור, האירוע חמור, אירוע מיותר שלא היה אמור להתקיים, אירוע בו עצביו הרופפים של החייל שמיכל ההכלה שלו לא יכול היה להכיל עוד את מליציות השנאה ופלגנות ההתשה, אירוע קשה.
הלוחמים בכל מרחב מקומות העימות חייבים לפעול ללא מקורות הפרובוקציה הממומנים. זכות המחאה עומדת לכל אדם במדינה דמוקרטית, לצד זכות בסיסית זו עומדת הזכות של לוחמי צה"ל לפעילות ללא הפרעה ממוקדת בפעילותם הביטחונית.
ממשלת ישראל, שר הביטחון, הרמטכ"ל, חייבים להתייחס בכל הרבדים לתופעה המתעללת של פלנגות השנאה ומליציות העלילה הממומנים, כלפי חיילי צה"ל. ממשלת ישראל מחויבת לתת מענה לאומי, משפטי, לארגוני ההכפשה ועלילות הדם אשר חלקם ממש מתגוררים במעוזי המחבלים, ומטרתם אחת היא, התשת לוחמי צה"ל, הוצאת דיבתם רעה, ערעור החוסן האישי, הלאומי, הערכי.
קרב הבלימה הזה הוא נגד תופעות פסולות אלה שאין להם אח ורע בשום צבא בעולם, שאין להם שום תקדים בו פלנגות שנאה ומליציות עלילות הדם מזנבות בחיילים במהלך פעילותם הצבאית. ממשלת ישראל הנכנסת, ממשו את הבטחותיכם להגן על חיילי ומפקדי צה"ל מפני סוכני עלילות הדם והפצת השנאה.
בשולי הדברים, גזר הדין של עשרה ימי מחבוש על לוחם גבעתי שהתבטא באופן מיותר, הוא חרפה. ללא ספק אמירות החייל היו מיותרות, אינן ראיות, אבל עשרה ימי מחבוש? מישהו שגה בשיקול הדעת באופן מובהק.
צה"ל אשר כבר מזמן אינו צבא העם, הוא עדיין אחד מהדברים האחרונים המבצרים את המכנה המשותף היהודי-ישראלי. אין לערב פוליטיקה מכל סוג, מכל כיוון, מכל מפלגה בצה"ל. הדרג המדיני חייב לפעול ומהר, בעד זכות ההפגנה, המחאה, בעד זכות ההגנה על חיילי צה"ל ומפקדיו. כן להפגין, כן למחות, לא לפגיעה בחיילי צה"ל.