ספר זה מאוד רגשי; הוא יושב על התפר הבולט, הקיים, הכואב, בין הנפש לספרות. בתוך המאמרים, המסות והרשימות המובאות כאן, רות נצר, פסיכולוגית יונגיאנית, משוררת וחוקרת תרבות ואמנות, מביאה את הקשר הישיר ביניהן, בצורה בלתי אמצעית, אך גם במבט מחקרי-אקדמי, השופך אור על מעשה הספרות וההלך הנפשי של הכותב. כמו-כן, הספר מהווה המשך ל"השלם ושברו - מיתוס, ספרות, שירה - כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג (הוצאת כרמל, 2009)". למעשה, כאן נצר מביאה את המבט הספרותי המזוקק, היונגיאני, המנחה את הכתיבה, כמו בספר הראשון.
נצר חילקה את הספר לארבעה שערים מרתקים אשר כל אחד מהם דן בהיבט אחר של ספרות בהתייחס לממד הנפש. היצירות הספרותיות אותן בחרה להביא מתכתבות עם הפסיכולוגיה של יונג. היא מתייחסת למעשה הספרות, לגיבורים ולאנטי-גיבורים, לחיבוטי הנפש, לשירה, לעגנון ואף לשחזור הפואטי. היא מתייחסת לכתיבה כמעשה רוחני, אך גם אנליטי, ומבליטה את ההנכחה והתובנה החווייתית ולכן היצירות הספרותיות כאן מקבלות עוצמה רבה, שכן אופי הדיון בהן הוא מאוד שונה.
לדבריה, כתיבה יונגיאנית הנה מפותלת, ארכאית, חוזרת על עצמה, רוויה סמלים ומטפורות ומאוד אסוציאטיבית. זוהי כתיבה עשירה, נתונה לחזרות רבות ורווית רבדים ומשמעויות. למעשה, סמלים, מטפורות, חלומות, מיתוסים ואגדות הם הרפרטואר המהותי של העולם היונגיאני. זה האחרון מבוסס על הלא-מודע הקולקטיבי המתבטא בתכנים המשותפים הכלל-אנושיים המתוארים בשפתו הסמלית של הלא-מודע. חשוב לציין כי יונג הדגיש את חשיבות הסמל כשלעצמו, אך גם את משמעותו הפרשנית. כמו-כן הוא הרבה להשתמש בהיבט פואטי בכתיבתו והדגיש את הסמנטיקה, המצלול והריתמוס, הפועלים על הקורא. הוא מתייחס גם לסוגסטיביות והיקסמות; כתיבה הנובעת מהכוחות הלא-מודעים המפעילים אותה, ובמיוחד בהתייחס לשירה. למעשה, הכתיבה הפואטית יכולה לכשף, ליצור משהו חדש אצל הקורא אך גם בתוך הכותב. כמו-כן, היא מדברת על כתיבה נשית, כזו שינה מנוסחת לפי תבניות וכללים, כתיבה ה"ממציאה" שפה, אסוציאטיבית, הבשלה להתמודד עם המחשבות באמצעות הטקסט הנכתב.
ולכן, לדברי נצר, חומרי הכתיבה מתרחשים במרחב הדמדומים; זהו המרחב שבו חומרים עולים מהלא-מודע ומשייטים זה עם זה, עד שיגיחו הרעיונות והניסוחים. זוהי כתיבה המגיעה תמיד מהמקום שנע בין לבין: בין המקום הפצוע והנגוע לבין המקום המבורך, בין האין, החסך והעוני, לבין היש ומלאות הנפש, בין חדשנות לבין שמרנות, בין הרגש והאינטואיציה לבין החשיבה וכו'. נצר מצליחה לגעת ברבדים אלה ובעוד נוספים, ולכן מדובר בספר מעמיק ורבגוני על הספרות והנפש.
נצר מציינת כי אצלה מעשה הכתיבה חל עוד בילדות, בלינה המשותפת בקיבוץ, בערך בגיל שמונה. בעיצומה של תקופת פחד מוות בלילות אמרה לעצמה: "כשאהיה גדולה אכתוב ספרים (עמ' 39)". ואולי גם היום יש משהו בכך. מעשה הכתיבה כמו מציל ממוות, מביא לבריאה מחדש המחזקת את קוטב החיים כנגד קוטב המוות. כמו-כן היא מציינת כי קל יותר בכתיבה מאשר בפסיכותרפיה, "כי הטקסט אף פעם לא בא אליי בטענות, לא מתקיף, לא מחפש אותי בפינות, לא מבקר אותי, לא מצפה תמיד ליותר ממה שאני נותנת, לא יוצר סימביוזות, מאפשר לי להתקרב ולהתרחק כרצונו, לא גורם לי לאשמה, והוא גם לא ינטוש אותי לעולם (עמ' 39)".
לכתיבת ביקורת זו בחרתי את המאמר: "עליסה בארץ הפלאות - האמנם מסע נשי"? (עמ' 142), בו נצר מציינת כי עליסה נמשכה למסע מתוך יצר הסקרנות ("בוערת מסקרנות"), הצורך בהתחדשות ומתוך הצורך במעללים בלתי צפויים. היא נופלת למעמקים וזוהי מתנה עבורה, ולא מצוקה קשה, והדבר יוצר אצלה התפתחות תודעתית המופיעה לאורך כל הסיפור. תהליך זה מחייב התמצאות בזמן ובמרחב, וכתוצאה מכך היא שבה למצב הטרום-תודעה. זוהי נפילה למקום בו לא חלים הזמן והמקום, ודמותה אינה מפחדת וממשיכה הלאה. למעשה, הכאוס חוגג בטירוף מלא הומור והסיפור לא בא ליצור מוסר השכל או חכמה, אלא להיכנס לתודעתה המפוצלת של הגיבורה.
בספר המופלא הזה, נצא משחקת עם המילים בחכמה רבה, מגלה לקורא משחקי תודעה בטקסטים שונים וכך מצליחה לשקף את הלך הרוח של הגיבורים והאנטי-גיבורים עליהם היא מדברת. כבוגרת תואר שני בספרות משווה גיליתי בו עניין רב, והוא סיפק לי התבוננות מסקרנת המקשרת בין האישי והרוחני למעשה הספרותי.
כאמור, נצר מספקת התבוננות מעמיקה ביצירות ספרותיות שונות, תוך התייחסות המבטאת את ההלך הרוחני ואת תודעת הדמויות עליהן היא מדברת, ומשום כך היא מגישה ספר חכם ומלא ברגש, המראה כי מעשה הספרות הוא תהום עמוקה ומופלאה ללא תחתית.