זה שנים שממשלות ישראל מדשדשות סביב ה-50-40 אלף התחלות בנייה שמתוכן רק כ-15 אלף דירות "על המדף" באזור הביקוש במרכז הארץ. עובדה זו גורמת למחסור בהיצע גדל והולך משנה לשנה. הריבוי הטבעי חסר התקדים פלוס עלייה, מגדיל מדי שנה בכ-200 אלף תושבים את האוכלוסייה בישראל, ועד שנת 2050, על-פי הערכות שמרניות, תכפיל את האוכלוסייה את עצמה לכ-20-18 מיליון תושבים. על-פי ניתוח לשכת הקבלנים, מתברר כי כבר במהלך העשור הקרוב נזדקק לכ-150 אלף התחלות בנייה לשנה זאת אם נרצה לסגור את המחסור בהיצע דיור עד לסוף עשור זה. ובהמשך, בעשורים הבאים, נצטרך להגיע ליעד עוד הרבה יותר גבוה, 200 אלף התחלות בנייה לשנה! לשם השוואה: בשנות ה-90, כשאוכלוסיית ישראל עמדה על כ-4 מיליון תושבים, קידם שר השיכון אריק שרון כ-100 אלף התחלות בנייה לשנה, מה שבסופו של דבר הצליח תוך 5-4 שנים לספק דיור לכמיליון עולים ממדינות חבר העמים. ואילו כיום, כשאנחנו נושקים כבר ל-10 מיליון, כל 5-4 שנים, וללא עלייה המונית, אוכלוסיית ישראל גדלה בכמיליון נפשות ואם נוסיף לכך את כ-200 אלף ידיות הדיור החסרות כבר כיום בהיצע, נבין עד כמה הנתון הזה, 200 אלף דירות חדשות מדי שנה, הינו מופרז כלל ועיקר. כל הפתרונות ה"ידועים", כולל מינוף התחדשות עירונית, כולל תמ"א 38/2 ופינוי בינוי, הגברת שיווק קרקע רמ"י ושינוי שיטת המכרזים על-מנת שמחירי הקרקע יוזלו, עידוד העיריות לקדם פרויקטים למגורים על-ידי תגמול על כל דירה חדשה שתבנה, הינם רחוקים מלספק ליעד הנכסף של 200 אלף התחלות בנייה לשנה. הברירה היחידה שנותרה לממשלת ישראל החדשה תהיה להתחיל ולתכנן שתי ערים מטרופולין גדולות, אחת בגליל והשנייה בנגב, שכל אחת תמנה בסופו של דבר מיליון יחידות דיור, כלומר עם היעד שיגיעו לכ-3 מיליון תושבים כל אחת בסופו של דבר. נשמע לכם דמיוני? ובכן, ממש לא! ראשית, כל מתכנן מתחיל יודע שקל בהרבה לתכנן מתחם ענק עם מאות אלפי יחידות דיור מאשר לשבור את הראש על תכנון מתחם קטנטן בן כמה מאות או כמה אלפי יחידות דיור. שנית, יתרה מכך: יהיה הרבה יותר קל לתכנן ערים חדשות, מאשר לשבור את הראש על תכנון עוד מתחמים ועוד הסכמי גג בערים קיימות. העובדה שרוב רובם של הסכמי הגג נכשלו כישלון חרוץ, לא הייתה מקרית. שלישית, מרכז הארץ בכלל וגוש-דן בפרט, קורסים כבר היום לעייפה מצפיפות וזיהום אוויר. על-פי ההערכות גוש-דן לבדו יכפיל את מספר התושבים מכ-4.5 מיליון כיום בין נתניה לאשדוד לכ-10-9 מיליון לפחות. ערי מטרופולין חדשות אלה יגרמו לתהליך חיובי של פיזור אוכלוסין והקלת הלחץ על מרכז הארץ. רביעית, ואם בגאולת הפריפריה עסקינן, הרי שכיום כל ילד יודע מה קורה כיום בגליל ובמיוחד בנגב, המכיל כ-60 אחוזים משטח מדינת ישראל הריבונית(!) המצב רק הולך ומתדרדר משנה לשנה ואנחנו הולכים והופכים להיות "מדינת מישור החוף". לסיכום, מבלי לזלזל כלל ועיקר בפתרונות האחרים שהוזכרו לעיל, רק חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח תוכל גם לשקם את שוק הדיור ובד בבד ליצור אתגר לאומי חדש לחברה הישראלית לשנים שיבואו.