פרסום תוכניתו של שר המשפטים החדש יריב לוין היא לטעמי הרפורמה הגדולה - יחסית הראשונה - בחקיקה הישראלית מאז פרסום מגילת העצמאות. ראשית הדרך הייתה אימוץ מערכת החוקים בישראל כתערובת מבולבלת למדי של חוקים עותומניים, חוקי המנדט הבריטי וחקיקה ישראלית אד-הוק על-פי הנחיצות והתפתחות האירועים. רפורמות קודמות ופחותות בהיקפן היו במתן אזרחות לערבים הילידים בשטחי ישראל, בחוקי הלאום, השבוּּת, חוקי סיפוח ירושלים ורמת הגולן ובחוק כבוד האדם וחירותו. במגילת העצמאות הוגדרה ישראל כמדינה יהודית אך לא באותה נשימה כדמוקרטית (..."לפיכך, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל היא מדינת-ישראל"; אמר בן-גוריון, שעה שהכריז על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948 וקרא את "מגילת העצמאות").
לא היה זה מקרה ו"מגילת העצמאות" עברה 7 מדורי "קידוש וקידושים" "ניסוח וניסוחים" מחדש בדיונים שקדמו להכרזה. בן-גוריון עצמו ערך תיקונים עוד בטרם טכס ההכרזה, ומה שאיפיין אותו היו בהירות, זהירות פוליטית ורגישות לשימור האחדות הלאומית, ערב יציאה למערכה הבלתי נמנעת נגד מדינות ערב. בהמשך המגילה, כאשר הוא מפרש את כוונות החותמים בכמה וכמה נושאים אופרטיביים, הוא הגיע גם ליחסי דת-מדינה בשאלות חוקיות וחוקתיות שונות ובכלל זה אופיה של המדינה. לא במקרה לא השתמש בהגדרות "חילונית" או "דתית", אלא פרט את אורחות החיים וההתנהלות בראשי פרקים מתוך הבנה עמוקה וידיעה ברורה שיש להשקיע בסוגיות אלה מחשבה, ניסיון ואורך-רוח בטרם יושלם מעשה מגילת היסוד.
בפועל נקבע כחלק מהמגילה שתוך ששה חודשים מההכרזה תוקם "מועצה מכוננת" שתכין חוקה לישראל. למעשה, זה היה הכלי שבאמצעותו ביקש לפרש את מערכת היחסים בין אופיה היהודי לאופיה האוניברסלי של מדינת היהודים. דחייה זמנית זו הייתה טקטית באופיה ולא אסטרטגית שהייתה אמורה להסדיר בעיקר את ה"איך" ולא את "המה". את "המה" קבע מפורשות: "...מדינה יהודית בארץ-ישראל". את הלוגיקה והרציונל הסביר במספר מקומות ובנושאי יסוד, אולם "מגילת עצמאות" איננה ספר חוקים ועד עצם היום הזה לא קמה אותה "מועצה מכוננת" ועדיין אין לישראל חוקה
1. מסמך כזה איננו תרגיל משפטי של מספר משפטנים בכירים וחברי-כנסת המבקשים להיות מודרניים ומתקדמים אלא מסך-העל לכל החקיקה ופירושיה בדמוקרטיה המחייב את כל הגורמים והמוסדות במדינה, לרבות הכנסת כמחוקקת, עליה להיות מאושרת במשאל-עם. אין שום אפשרות עקרונית ומהותית לבחור חוק כלשהו ע"י קבוצת "יזמים" ולהופכו בפועל לחוקה או תחליף-חוקה; זוהי גניבת דעת הציבור הפסולה מעיקרה. לכן, העדר מסמך כזה בישראל הוא מן הגורמים העיקריים למשבר המשילות בה, לסיכסוכים הבלתי-נגמרים בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים אזרחים ושאינם כאלה ולגבולות הזכויות והחובות של כלל הציבור במדינה יהודית ודמוקרטית. אחד מסלעי המחלוקת בציבור כיום היא אי-הסכמה על מהות ההגדרה של דמוקרטיה ליברלית המתאימה לישראל, להבדיל מפוסט-מודרנית או אנרכיסטית. הגדרה כזו חייבת לייצר מכנה משותף מושגי בשאלות יסוד כגון: מיהו יהודי, מי זכאי להפוך לאזרח לישראל על-פי חוק השבות או בדרך אחרת, מהם גבולות המדינה ומהו מבנה המשטר הרצוי. הכרעות אלה הן בליבת הקיום החברתי, לאומי וביטחוני של המדינה ועל כן אינן עניין ל"חטיפות" ומניפולציות או פרי שליטה פוליטית זמנית של רוב מקרי במוסדות המדינה. מדובר אפוא במסגרת חוקי "עשה" ו"אל-תעשה" המחייבים את הכל ללא פרשנויות עזר מניפולטיביות.
עצם העובדה שאנו הולכים עתה לרפורמה משפטית משמעותית, שגם היא אינה מספקת לטיהור מלא של האווירה (למשל: נושא "מיהו יהודי" ומכאן מי זכאי לאזרחות וכניסה לישראל על-פי חוק השבות ככתבו וכלשונו; מיהו אזרח בישראל ומה דינו ובאילו תנאים יהיה צפוי לאובדן אזרחותו והמשתמע מכך.
סוגיות אלו אינן יכולות להיות תלויות קונסטלציה פוליטית מקרית וגם לא נתונות לחו"ד משפטית אקראית של שופט או צוות שופטים והשקפותיהם האישיות. מדינה המגיעה בקרוב ל-10 מיליון תושבים ואזרחים בעלי מגוון דעות, חייבת להתבסס בחייה הלאומיים, האזרחיים והצבאיים על עוגנים ברורים ומובהקים אשר בהיותם גלויים ורהוטים יזכו לאמינות ולגיטימיות כמו גם מהימנות והשפעה.
כאשר ממשל מגלה סימני אי-יציבות, ריפיון, חוסר עיקביות ותהפוכות תכופות, הוא משדר מצוקת משבר. זהו מצבה של ישראל ב-4-5 השנים האחרונות ומצוקה זו מצדיקה התייחסות מיידית לבעיות הבוערות ביותר. זהו לדעתי תפקיד הרפורמה הנוכחית של יריב לוין. אין בה די יען כי היא מטפלת בעיקר בכלים המשפטיים ולא במהות הסוגיות העיוניות והנורמטיביות המפצלות את הציבור ומגדירות את סדרי הממשל.
אי הוודאות המתלווה לשאלת המהות התכַנִית היא ליבת המשבר. בשעה שאנו עובדים על שיפור הכלים ומניעת הפיכתם לאמצעי כפיה בתחום התכנים, עלינו לפתח את דרכי ההידברות הפנימית שהשתבשו מאוד בשנים האחרונות. הואיל ומרבית נושאי המחלוקת יהיו גם בעתיד נושאי ליבה, התגברות על המחלוקות חייבת להיות ברוב המקרים דרך פשרות ע"י הידברות בתום לב "ובגובה העיניים" בהיותה כלי חיוני וחיובי אם נוהגים בה באחריות ולא כדרך להונאת הזולת.
אין להתעלם מהעובדה שהמבנה הנוכחי של מערכת המשפט בישראל הוא תוצאה של הונאת הציבור כאשר פרשנות משפטית מפליגה מבית מדרשם של מעטים מאוד "בגניבה" לחקיקה דה-פקטו.
אפשר שהללו חשו לחוצים בהשפעת השינויים הדמוגרפיים, האידאולוגיים והאמוניים של כלל הציבור הישראלי, "שלא עמדו במבחני הקידמה שלהם" ואפשר שביקשו לעשות טוב לציבור אך טעו בדרך ובשיטה ואיבדו את הרסן. עובדה זו נוצלה לרעה ע"י קבוצות פוליטיות שנערכו כצוותי קרב, בראשות מנהיגים אוטוריטריים, לכיבוש או שימור אבסולוטי של ההגמוניה השלטונית-חברתית-אידאולוגית-פוליטית בישראל בידי מי שלא זכה בכך בדרך דמוקרטית נאותה. למעשה, על כך נוהל החרם נגד נתניהו שהיה בדרכו הנלוזה לחלק מהמהלך ההגמוני הרחב יותר, והוקמה הממשלה הקודמת, שביקשה לייצב את שלטונה הרופס מבחינה דמוגרפית על סיוע ערביי ישראל. בה בעת ומשיקולים ביטחוניים, אסטרטגיים ולאומיים שגויים, הכשילה אותה ממשלה או חברים מרכזיים בה - כמעט בכל דרך אפשרית - את החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון.
קבוצות אליטה אינן משלימות בנקל עם אובדן ההגמוניה השלטונית והשפעתן על הציבור. הן מבוצרות בעמדות כוח וטוות סביבן אידאולוגיות אליטיסטיות המצדיקות לדעתן את המשך ההגמוניה שלהן. כמו-כן מנצלות הן סביבה דמוקרטית להפעלת שיטות דורסניות ומפוקפקות בשיטות אנטי-דמוקרטיות. חלק ממאבק זה היה קיים כבר בשנות ה-80: אימוץ השקפות זרמים פוסט-ציוניים ופוסט-מודרניים במערב כחיזוק והצדקה להשקפותיהם "המתקדמות" שיסודן גלובליזם, ניוון מדינת הלאום והחלשתה ואנטי-דתיות מובהקת. איננו זקוקים לכל אלה. אין מדינה יהודית ללא זיקה ליהדות ולארץ ישראל ועם זאת מעולם לא היה כל העם היהודי - גם בתקופות הזוהר של העצמאות המדינית - חרדי ושומר תרי"ג מצוות.
שכבה אליטיסטית זו היא עדיין גדולה ומשמעותית בישראל ולכן מהווה חלק חשוב בחברה ובעם היהודי ויש לעשות כל מאמץ לשחררה מהזיותיה האידאולוגיות והאליטיסטיות ולשלבן במעשה הלאומי-ציוני ובחיי המדינה היהודית. שינוי כזה כרוך בשינוי משמעותי ועמוק גם מצד קבוצות אלו.
דמוקרטיה נורמטיבית מטיפה להסדרים מוסכמים ולפשרות סבירות, אולם באין דרך או הסכמה ללכת בנתיבי ההידברות ולהניח להתפתחויות החברתיות זמן סביר להסתגלות לשינויים מהותיים, תהיה זו חובת הרוב להכריע בדרך דמוקרטית.
2 דמוקרטיה שאינה מסוגלת להכריע בגורלה אינה ברת-קיום, ודמוקרטיה שמנהיגיה מוכרים את ריבונותה בנזיד עדשים אינה דמוקרטיה.
