סעודיה - סדר עדיפות

מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגיה הפלשתינית מככבת בסדר העדיפות הסעודי, ולכן מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה, וכמובן השגת הסכם שלום, מחייב מחוות ישראליות משמעותיות לפלשתינים, כולל הקמת מדינה פלשתינית. אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS) אינו כולל את הסוגיה הפלשתינית בצמרת סדר העדיפות שלו. שלא כמו מחמ"ד, MBS מכיר בעובדה שהסוגיה הפלשתינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון. לעומת מחמ"ד, MBS מעניק משקל רב להתנהלות הפלשתינים במישור הבינ-ערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלשתינית בפלישת סדאם חוסיין לכווית (שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלשתינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלשתיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), קוריאה הצפונית, קובה וונצואלה. במקביל, MBS מתמקד ביעד אסטרטגי משנה-משחק להפיכת סעודיה למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית על-ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של ישויות פורעות חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים" ), מניעת הופעת גורמים פורעי חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על-ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלשתינית פורעתחוק), והרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות, בתעשיה שאיננה מבוססת-נפט וגז טבעי, ובהשתחררות מהתלות במקורות האנרגיה על-ידי חדשנות טכנולוגית. למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ודרום מערב סעודיה, MBS מכיר בחיוניות הצבאית והטכנולוגית של ישראל, ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב - לקידום יעדיו השאפתניים. מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פעל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפות הסעודי, וללא-קשר לסוגיה הפלשתינית. שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו, כמו גם מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום לפניהן, אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-הלב והסוגיה הפלשתינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן. אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל, ואולי אף להגיע להסכם שלום, אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלשתינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כוח ההרתעה הישראלי הצבאי והטכנולוגי, ושל הפעלת שריר צבאי יעיל על-ידי ישראל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלשתיני והאיסלאמי, וגם של נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקני בהקשר האירני והפלשתיני. ביום סגריר, MBS מעדיף ישראל-מרתיעה ודווקאית על פני ישראל-נסוגה. ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור MBS, ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה. הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון - שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים - והקמת מדינה פלשתינית. הסכם כזה יהפוך את ישראל ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה למתמרצת-טרור ונטל על ארה"ב. נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על-ידי מדינה פלשתינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכח ההרתעה ארוך הטווח, תמחוק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל. לעומת מחמ"ד הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי מאופיינת על-ידי משטרים העולים לשלטון בכח-הזרוע ולא בכח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6. ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעירק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד אמריקני ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון. אבל, סעודיה נשמה לרווחה וברכה, בחשאי, את ישראל, ואילו מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום. למרות זאת - תוך הפניית עורף לסדר העדיפות הערבי - מחמ"ד מתמידה בלחץ ואזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגיה הפלשתינית, יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב. חרף תפישת העולם של מחמ"ד המתבטאת בכישלון שיטתי במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלשתיני, המעש הערבי כלפי הפלשתינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלשתינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים. יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפנדמנטליסטים, וללא קשר לסוגיה הפלשתינית.