ארי שביט עיתונאי בולט מזה שנים רבות. מצאתי עצמי במאבק משותף עימו נגד שחיתותו של אהוד אולמרט, אך נדם. גם במאבקים ציבוריים אחרים. לפתע לא היינו בקו חזית אחד. הצטערתי, אך זכותו. היום פרסם מאמר בידיעות אחרונות - "המלוכנות של לוין".
איני שותף לדעתו שדן מרידור, אוריאל לין, אמנון רובינשטיין, אהרן ברק, אביחי מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשיך טעו לכל אורך הדרך מחוק כבוד האדם וחרותו ועד לחקירותיו בפלילים של בנימין נתניהו. אך מקדם בברכה את ליבת המאמר כי עמדות אלה בטלות בששים - "בתום לב" - לעומת יריב לוין אשר החליט "להרוס, לנתץ, להשמיד. בפנים קפואות ובשפתיים קפוצות של קנאי הוא עלה אל המקדש של הדמוקרטיה הישראלית ושילח בו אש".
ועוד ועוד, כהנה וכהנה, כל מילה תסולא בפז. כתב הגנה למערכת המשפטית ולבג"ץ. רק שתי מלים חסרו במאמרו הראוי של שביט: בנימין נתניהו. יריב לוין אינו יחיד במהלכו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית. לפניו, ראשון בין שניים, צועד נתניהו. הוא שמעניק לשר המשפטים את הרשות והסמכות להרע עם האומה. ממתין ששביט יצרף את שמו של ראש הממשלה למאמרו. לפני לוין. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"? וגם מקווה לראותו במוצאי שבת בהפגנה נגד זדונם של ביבי ולוין.