מניין נובע מבול השקרים המציף אותנו מדי יום בתקשורת? הרי אין הם שקרנים כפייתיים, מאלה שאינם מסוגלים שלא לשלב דבר-שקר בכל מקבץ משפטים. גם אין מדובר במי שאינם מודעים לעצם קיומו של קו מפריד בין אמת לשקר, אף אם רובם ודאי אימצו את הגישה הפילוסופית הפוסט-מודרנית, שעל פיה האמת היא "יחסית". אחרי ככלות הכל, הם יודעים היטב שבמציאות (לעומת הפילוסופיה), עובדה היא עובדה היא עובדה: או שקנית היום חלב במכולת או שלא.
גם אי-אפשר להטיל את האשמה בכך שמספר כה גדול מבין כתבינו ופרשנינו הם שטחיים. זה אולי יכול להסביר את הסילופים הקטנים הרבים המופיעים תדיר בדיווחיהם, אבל לא בהכרח את הסילופים הגדולים, הבולטים והחשובים. באלה האחרונים, העובדות מן הסתם נבדקות לפחות על-ידי חלק מן העיתונאים. אלא מה? כשהן אינן לרוחם, הן זוכות להתעלמות או לשיפוץ יצירתי. ה"רשלנות", אם קיימת, היא מגמתית.
כערך, האמת ודאי מדריכה רבים מהם בחייהם הפרטיים. אבל לא בחייהם המקצועיים - לפחות לא של חלק בלתי מבוטל מהם. כי אצלם, מעל האמת עומדים רעיונות פוליטיים וחברתים, שקידומם הוא הסיבה שבגללה נעשו עיתונאים. מה, להיות בתקשורת כדי סתם לדווח על עובדות? הצחקתם אותם. לא! משימת חייהם נעלה מזה בהרבה. חבל רק שהשאלה, מהו בדיוק התוקף והערך שיכולים להיות לאותם רעיונות שהם מקדמים כשהם נשענים על השקר, אינה עולה בדעתם.
"המטרה מקדשת את האמצעים", שהיא מנוע הצמיחה של תעשיית השקר העיתונאית, נמצאת, כך אנחנו למדים בימים אלה, גם עמוק בנפשותיהם של אנשים בפרקליטות ובמשטרה. התנהלותם המקצועית של בכירים מסוימים בהן מחקה את זו של העיתונאים. אם כדי להשיג מטרה נעלה - שאצל אותם פרקליטים וחוקרי משטרה אינה, כך מסתבר, סתם לחשוף עבירות (את מי זה בכלל מעניין?), אלא להביא לשינוי רדיקלי ומבורך בציבוריות הישראלית - דרוש השימוש בשקר, אזי בבקשה, יעלה ויבוא השקר.
כמו חבריהם בתקשורת, הם יודעים עד כמה האמת חשובה לנו הציבור, ולכן הם מנסים לשכנע אותנו (בדרך כלל באמצעות חבריהם אלה) שזו מדריכה גם אותם. הרשו לנו לפקפק בדבריכם. אפילו אם אתם צעירים מדי או בורים מדי כדי לדעת על משפטי הראווה במוסקבה, שלא לדבר על דוגמאות אינספור מן ההיסטוריה הקרובה יותר ומזו הרחוקה, הרי אפשר להניח שאתם בכל זאת מבינים היטב איזה ערך מפוקפק, בלשון המעטה, יש לעדות שניתנה בעינויי גוף ונפש ותחת איומים, ואתם גם יודעים כיצד עלינו להתייחס לעדות ה-מפתח ב"ה" הידיעה, כשזו הוצאה מן הנחקר במשך אותן שעות שאין עליהן תיעוד, ושבמהלכן הפך לעד-מדינה (אה, לא תועדה כי לא היה חשמל להפעיל את מכשיר ההקלטה... כן, הבנו).
אבל כמו מים, האמת איכשהו בסוף מוצאת את דרכה החוצה. ובימינו, זה קורה בראש וראשונה באמצעות האינטרנט. את זה קלטו אנשי השמאל באמריקה היטב, כשלפני הבחירות האחרונות לנשיאות הם פעלו לחסום את האינטרנט בפני דיווחי אמת על אודות המחשב הנייד של האנטר ביידן, כי הבינו עד כמה הדברים שמצויים בו יהיו הרסניים למועמדם ולהם. אבל האמת, מה לעשות, היא עקשנית, ועכשיו, שנתיים מאוחר יותר, תכני המחשב הנייד ה"בעייתיים", והראיות על הנסיונות להסתירם, מופצים לכל עבר.
גם אצלנו מוצאת האמת את דרכה החוצה, אם באמצעות האינטרנט ואם באמצעות אותם גופי תקשורת מעטים שמשדרים אותה. אבל עלינו לשים לב למה שגם התקשורת יודעת: שאמנם אין לה אותה אחיזה עלינו כמו בעבר, אבל עדיין כוחה רב. תרבות השקר, המקובעת עמוק בתודעתה, חיה וקיימת ועושה את עבודתה יום יום.