באלבום של רביב כנר 'רסיסים', יש שיר "בנקודה שבה נגמר האור", שנוגע לחוויה שלו כחייל בצוק איתן. בקטע ציני מאוד, הוא זורק את המשפט, ׳גיבורים לא הולכים לקבן׳. למרות הציניות, לצערנו יש אמת בנושא מאחורי האמירה הזאת, אמת שנחשפתי אליה כמש"קית חינוך בבא"ח של חי"ר. זו סטיגמה שנפוצה אצל יחידות חי"ר. הסטיגמה היא שאם קשה לך, אתה חלש. אם אתה צריך לדבר עם קב"ן על הקושי, אז חושבים שׁאתה רוצה להתאבד, או לוותר על התפקיד, או להשתחרר מצה"ל בכלל. אבל הגיע הזמן לשנות את היחס לבריאות הנפש בצה"ל, ולנפץ את הסטיגמות שיש על ביקוש לעזרה ביחידות קרביות. הסטיגמה הזאת קיימת במצבי שגרת היום-יום בבסיס, ובהכשרה במיוחד. מבחינת המפקד, כשחייל רוצה לגשת לקב"ן, הוא מחפש פטור מלוחמה. זו סטיגמה הרסנית כי יש אין-ספור חיילים שמתמודדים עם קשיים נפשיים, אבל עם כל המוטיבציה והרצון בעולם לשרת ולהיות לוחם. פשוט בלי ידע על איך להתמודד ולהצליח בהכשרה, ואיך לפתח ביטחון עצמי וכלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים המטורפים שעולים תוך כדי ההכשרה. הפרספקטיבה שלי כעולה חדשה מארצות הברית אפשרה לי לראות עוד רובד של הלסטיגמה - שעצם חוק הגיוס מטביע את תרבות ה"נורמליות" בהכשרה של לוחמים. שזה נורמלי לחוות אינטנסיביות פיזית ורגשות כאלה קיצוניים. יש ציפייה שחיילים פשוט ידעו, באופן טבעי איך להתמודד. אבל הדבר הזה בעצם לא נורמלי! תמיד הייתי אומרת לחיילים שלי שאם החברים האמריקנים שלי, בני 20-18, היו רואים יום אחד רגיל בבא"ח, הם לא היו מאמינים שזה אמיתי! הם עכשיו נמצאים באוניברסיטאות ברחבי אמריקה, מקבלים תארים, מבלים במסיבות, מטיילים, עובדים, עם פוקוס על העתיד שלהם. הם לא יודעים מה זה לשרת את המדינה שלהם עם דם, יזע, ודמעות. ללכת 40 קילומטר עם אלונקות, לעמוד שעות בתורים ולהחזיק "מצב 2" במשך דקות ארוכות, לאכול מנות קרב, ולישון בשטח בקור של החורף ובחום של הקיץ. וזה כמובן מבלי לדבר על הצדדים הרגשים והנפשיים - להרגיש שאין לך שליטה על מה שקורה, שאין מקום לבחירה, לחופשיות, או להבעה אינדיבידואלית. כל האתגרים הזרים האלה, עם כל הלגיטימציה וההיגיון בעולם, יכולים לגרום להתפתחות מתח נפשי תוך כדי התהליך. ועצם ההשתקה של בקשת עזרה אינה נותנת מקום לקול של הקושי שצועק - ׳תן לי מקום!׳ 7 שעות שינה. 3 ארוחות ביום. מקלחת חמה. כושר גופני. כל מל"שב יודע שאלה הדברים הבסיסים שידאגו לו במהלך הטירונות שלו. זכויות בסיסיות שמספקות צרכים בריאותיים וגופניים של אדם, שמגיעים עם חוק חובת הגיוס. הצבא משקיע כל כך הרבה בבריאות הגוף - אוכל, מד"סים, רפואה. אך יש חוסר מהותי ובסיסי ברשימה הזאת - כושר נפשי. נתינת מענה נפשי לחייל בלי לפסול אותו מהתפקיד, בלי להוציא אותו מהמערכת. אם יש לו רצון ומוטיבציה לשרת אבל הוא פשוט לא יודע איך להתמודד עם הקשיים שעולים במהלך השירות אין שום סיבה שהוא ירגיש חוסר אונים. על חוק חובת הגיוס, לחייב מענה לכל התחומים. יש לעודד את החיילים להתמודד עם הקושי, לטפח את הרצון שלהם לשרת, וללוות אותם עם חיזוק בכל שלב בשירות, בין אם זה טיפול קבוצתי עם גורמי חוץ, שבו מציעים כלים פרקטיים ליום-יום, בין אם גישה לפגישות עם קב"נים, סדנאות חוסן, ובין אם לפתח את השיחה על הקושי - כמובן עם במטרה לא להפחיד ולהגביר את הקושי, אלא לאפשר יחס בריא ומודע ומקום להתמודד ולצאת חזק יותר. כן יש חובת גיוס, אבל זה לא אומר שצריך לעבור הכל בלי לדבר על המורכבות תוך כדי. הם כבר לוחמים, אז שלא ירגישו שהם נלחמים על לקבל תמיכה נפשית בנוסף לכך.