מה שייחד את הממסד הישראל, בעצם כל הממסדים בישראל, בטיפול בניצולי שואה, הייתה והווה הפטרוניות. הם פעלו למען הניצולים והשרידים, לא תמיד בהצלחה, אבל לא אתם. אם בסיום מלחמת העולם השנייה, כאשר השרידים הגיעו לארץ בחוסר כל הייתה לכך הצדקה. עם הזמן זה הפך למדיניות. זאת לא הייתה מנותקת מן הגורם הפוליטי. המפלגות ראו בהם לא רק שרידים אלא פוטנציאל אלקטוראלי. בראש וראשונה מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפא"י, אבל לא רק. גם "חרות" הימנית, האימא של הליכוד, לא הניחה ידה מהם ובסוגיית השילומים מגרמניה נהגה אף בצורה אלימה במתקפה על הכנסת. אנו מדברים על תקופה שרובם המכריע של ניצולי השואה היו בשיא גילם ולפי ההיסטוריונית והחוקרת פרופסור חנה יבלונקה הם עשו מאמצים ובהצלחה רבה להתערות בחברה הישראלית ואף להטביע את חותמם בתחומים שונים. שלא לדבר שהרוב המכריע של שורדי השואה גויסו לצה"ל ובמלחמת העצמאות הוו כ-40% מן הכוח הלוחם. ביטוי מובהק להעדר שיתוף הניצולים ניתן למצוא בהסכם השילומים עם גרמניה. ראשית, כציבור, רובם התנגדו לפיצויים, הואיל והם לא ראו שום פיצוי שיענה על האובדן שלהם - של הכל כמעט. אבל גם אלה שחשבו שיש מקום לצעד גרמני כזה, ראו בהיקף הפיצוי מכול בחינה שהיא, לעג לרש וצריבה על פצעים שלא הגלידו. אתייחס לכך בהמשך. ניצולי השואה או ההתארגנויות השונות של הניצולים, כמו ה"לנצמאנשאפטים" לסוגיהם, לא זכו לתשומת לב כסובייקטים, לאמור כמי שזה נוגע בעיקר להם, אלא כאובייקטים, כאלה שניתן להשתמש בהם כמו כל חפץ ובלבד שזה יהיה טוב למדינה. ואכן, ביסוד ההסכם עם הגרמנים, הייתה הדאגה של ממשלת ישראל, ליתר דיוק ראש ממשלת ישראל, למצבה הכלכלי של המדינה ולא לניצולים. המדינה עמדה על סף פשיטת רגל כלכלית.

ראשית הגלגול

תחילה - היסטוריה בקיצור. החוק הראשון של הכנסת שעסק בנושא בשנת 1954 כלל לא עוסק בניצולי השואה ובשרידיה. כרגיל באותם ימים מי שהיה פולפולרי בחברה הישראית היו מורדי הגטאות והפרטיזנים. זאת אף שהסכם השילומים עם גרמניה היה בשנת 1952, הסכם שכאמור סייע למדינה כלכלית, אך החוק שהתקבל נקרא "חוק נכי המלחמה בנאצים". הטיפול עבר ממשרד הביטחון, שעסק בנושא עד אז, למדור שיקום במשרד האוצר. לימים בשנת 1957 הוקמה הלשכה לשיקום נכים אשר טיפלה גם ב"נכי רדיפות הנאצים" כלומר סוף-סוף מדובר היה בניצולי שואה אך בשם אחר. לפני כן הם נקראו "שארית הפליטה" - מעין דימוי תנ"כי. רק בשנת 2007 נחקק חוק ההטבות לניצולי השואה ולשם כך הוקמה "הרשות לניצולי השואה". זה אגב קרה לאחר יובל שנים שבמהלכן הזרימה גרמניה לישראל מיליארדי מרקים גרמניים לא כשילומים לממשלת ישראל אלא כפיצויי לניצולים תוך הרחבתם למי שהוגדרו כניצולים במדינות אחרות מלבד אירופה. גם מתוך הכספים האלה הופנו כספים לממשלה לשם טיפול בעולים ניצולי השואה, כספים אשר שימשו לקליטת עולים גם מארצות אחרות. הרשות פעלה במסגרת משרד האוצר. בשנת 2020 במסגרת הסכם בין ה"ליכוד" למפלגת "כחול לבן" הועברה הרשות למשרד לשוויון חברתי. הרשות הוסיפה לפעול באותו משרד גם במסגרת "ממשלת השינוי" בראשות ח"כ מירב כהן מ"יש עתיד".

ההתארגנות של ניצולי השואה

כאמור, הניצולים לא שבעו נחת, בלשון המעטה, מן המדיניות של ממשלת ישראל, אשר הסכימה לתשלום רנטה חודשית רק לניצולים שנולדו בגרמניה. זאת בשעה שרוב הניצולים ורובם המכריע של הקורבנות באו ממזרח אירופה. שני שרידי שואה, נוח פלוג ומשה זנבר, שניהם, הראשון כלכלן בכיר באוצר בעבר והשני נגיד בנק ישראל בעבר, החליטו שהגיע הזמן להתארגן מול הממסד. לאחר גלגולים רבים במהלך השנים לגבי הרכב הארגון, בשלהי 1993 הוקם "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" אשר שימש כארגון גג לכול הגופים השונים שעסקו בפן זה או אחר של ניצולי השואה. קרוב ליובל שנים לאחר הסכם השילומים ציבור השרידים הפך לאוכלוסייה זקנה. בנייר עמדה של הארגון צווינה עובדה זאת ש"ניצולי השואה מזדקנים והולכים ורבים מהם חיים בתנאים כלכליים קשים ביותר". מטרה נוספת שקבע לעצמו הארגון הוא טיפול סוציאלי בניצוליי השואה אשר נזקים לשירותיי רווחה, בתי אבות, מיטות סיעודיות וכיו"ב. במשך שנים רבות כהנו השניים, משה נזבר כיו"ר המרכז ונוח פלוג כמזכיר הכללי. בתקופה שלהם הוחל במתן דגש לא רק לצרכים החומריים של שרידי השואה אלא גם הערכיים. בין היתר נוסד כתב העת "מזכר" אשר מביא לצד הנושאים החומריים, מגוון רחב של נושאים בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות, העולם היהודי, תופעות אנטשימיות וגזעניות ועוד. מיזמים שונים נעשו בשיתוף פעולה עם מוסד "יד ושם". בין היתר "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמוסרית לעולם" - שנערך בשנת 2002, הקמת ועצה ציבורית למיזם של תרומת ניצולי השואה ובסיס להקמת העמותה "עופות החול" שעסקה בתיעוד חזותי של הניצולים כיחידים וכקבוצה. כיום היו"ר של המרכז היא קולט אביטל, שכהנה בכנסת שנים רבות ועסקה בין היתר בנושאי ניצולי השואה. היא יזמה הקמת ועדת חקירה לבדיקת סוגיית האיתור וההשבה של נכסי השואה בישראל. הוועדה איתרה נכסים בשווי של כמיליארד שקלים. אך צריך היה לנהל מאבק נגד הגופים שהחזיקו בנכסים ובראשם בל"ל. התוצאה הייתה הקמת החברה להשבת רכוש שעם יוזמיה נמנה אברהם רות, שריד שואה מהולנד. בשלב האחרון של קיום הוועדה, היא עשתה מאמצים למצוא יורשים, אך בסופו של דבר נמצאו רק קומץ שלהם חולק סכום של 300 מיליון לערך והשאר חזר לאוצר.

כמו עניים בפתח.

בדבר חשוב אחד לא עסק "מרכז הארגונים של ניצולי השואה" בקיום של עצמו. ועידת התביעות והמרכז היו המנוף להזרמת מיליארדי יורו לישראל. גם מסיבה זאת וגם משיקולים אחרים מן הראוי היה לחתור לכך שהמרכז יהפוך לרשות סטאטוטורית או גוף, כמו עמותה אך כזאת שמתקיימת על קרן נושאת רווחים. למשל אותם 700 מיליון שחזרו לאוצר מן הראוי היה שיועברו למרכז הארגונים. במצבו כיום מרכז הארגונים הוא עני שמחזר על פתחים, פעם של האוצר, פעם של המשרד לשוויון חברתי. שכן אף שמאות אלפים מקרב שרידי שואה הלכו לעולמם, עדיין ישנם כאלה, לרוב ניצולים מחבלי ברה"מ בעבר, שזקוקים לעזרה בתחומים רבים והמוסד הראשון שאליו הם פונים הוא המרכז. הוא מסייע להם גם בסיוע וגם בהדרכה בשבילי הביורוקרטיה הישראלית. בין היתר גם בתחום הלוגיסטי של הליך קבלת פיצויים מסוימים מארצות מזרח אירופה, כמו פולין, רומניה ואחרות. מילוי טפסים למדינות אלה, קומוניסטיות בעבר, הנו כמו קריעת ים סוף. היו מקרים ביורוקרטיים מצד גורמים מוסדיים שונים שמנעו טיפול הולם בניצול והייתה דרושה התערבותו של מנכ"ל הארגון, אבי רוזנטל, כדי לפתור את הבעיה. לאמור שגם היום המרכז ממלא תפקיד חיוני לניצולים. זאת כשכול הסגל בשכר הוא כמודמני שניים וחצי עובדים והיתר בהתנדבות. והיו מקרים שכמה חודשים לא שולמה משכורת לאנשים וקולט אביטל הודיעה שאם לא יתקבלו סכומים ראשונים, היא מעבירה את המפתחות לממשלת ישראל. איזו בושה!! בשנתיים האחרונות רשות ניצולי השואה פעלה במסגרת המשרד לשוויון חברתי והרושם שלי הוא ששיתוף הפעולה היה פורה אם כי באחת השיחות עם אנשי המרכז, גם כאלה שפועלים בהתנדבות, התלונה התייחסה להעדר תקצוב מספיק ובמועדו. בעיה כרונית, בייחוד כשמדובר בגופים ציבוריים כאלה. אך לא שמעתי תלונות על הקשר השוטף. אני התרשמתי כי השרה מירב כהן שעמדה בראש המשרד לשוויון חברתי שכלל את "הרשות לניצולי שואה" עשתה את המירב. זאת לא רק בתמיכה חומרית אלא גם ערכית. היא אימצה את הרעיון של קיום "צעדת התקומה" שאמורה הייתה לצאת מהר הזיכרון בירושלים אל גבעת רם, שעליה שוכנת הכנסת ריבון העם - כסמל "משואה לתקומה". בשל הקורונה והחלפת הממשלה המצעד טרם צעד. אלא שח"כ מירב כהן נטלה אתה את המיזם הזה אל הכנסת וכבר החלה, בנסיבות הקיימות, להגשים אותו. האירוע שהיא יוזמת לציון "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה", שחל בשבוע הבא, שהוכר כ"יום השורד" - ייקרא "מעלים על נס את מורשת ניצולי השואה מדור לדור" אשר לרשות לניצולי השואה שבה תלוי "מרכז הארגונים של ניצוליי השואה" - היא עדיין מתגלגלת אי-שם בפרוזודורי השלטון, כנראה בדרך אל משרד ראש הממשלה, עוד איזו תוספת לאשכול הכבד שם. זה מזכיר לי את סרטה התעודי של הבמאית נילי טל לסדרה של הטלוויזיה הישראלית בשם "תעודת זהות" ששודרה בסוף שנות ה-70. בפרק על ביורוקרטיה הוצג בין היתר סרטה של טל ובו רואים עגלת קנייות באחד הפרוזדורים של מחלקת ההנדסה של עיריית תל אביב, ותוך כדי הדחיפה של העגלה עמוסת תיקים, בדרך נופלים אוגדנים מפורקים, כשכול "קלאסֶר" כזה מייצג אדם. הנמשל הם ניצולי שואה.