השלטון החולף לימד אותנו שמה שלא עושים בשבועות הראשונים לכינונה של הממשלה, לא עושים בכל הקדנציה, לעומת זאת אהרן ברק לימד אותנו, שחריש עמוק, התמדה, קידומם של אנשים שהם משובטים גנטית שלו או סרים למרותו לבד, זה המפתח למהפכות. שתי הדוגמאות רלוונטיות אך יש הבדל מרכזי ביניהן, שופטים לא נבחרים בבחירות ואם הם אנשים עם הרבה כריזמה ומשכמם ומעלה, והם מצליחים ברוב תחכומם וברוב תבונתם גם לפתח שיטה אשר תשבט עצמם לדורות הבאים, השפעתם הולכת וגוברת אקספוננציאלית עם השנים, ורק שלטון המאבד את יכולתו לשלוט יכול לשים קץ להשפעה המזיקה הזו. לעומת זאת הממשלות תלויות בחסדי הכנסת, תלויות בחסדי הציבור, היום הן על הגלגל מחר הן מחוץ לגלגל, ולכן ברפורמות שיוזמת הממשלה אין זמן למשחקים. ובדילמה הזו, בין מהפיכת ברק, אשר זרקה את החברה הישראלית לסיר הבישול, העלתה לאט-לאט את הטמפרטורות, בלי שאנו הרגשו ועתה קשה לנו מאוד עד כדי בלתי אפשרי למנוע את הגשתנו כארוחת מלכים של שולחן הליברליזם הפיקטיבי בישראל, ובין QUICK AND DIRTY עליו חשב גדעון סער בנסיונו הכושל להעיף את בנימין נתניהו מהמפה הפוליטית בישראל, ניצבת כעת הממשלה עם ניסיון QUICK AND DIRTY לשנות שת סדרי השלטון במובן הרב משמעי שלו. ללבו של הניסיון הזה נפל עניינו של אריה דרעי. השופטים עשו היטב שיעורי בית, השתמשו בעילת הסבירות אך נעצו גם מסמרים נוספים בארון הקבורה הפוליטי של דרעי, והתוצאה העגומה הנוספת היא סטירת לחי מאוד משמעותית לרפורמת לוין. 10 שופטים מתוך 11 ומתוכם לא מעט שופטים "שמרנים", צדדו בהרחקתו של דרעי. מה התועלת אם כן בשליטה של הממשלה על הוועדה לבחירת שופטים, הרי גם שופטים שמונו ביוזמת הממשלה פוסקים נגדה. המערכה לרוחב הגזרה, והמכה בכנף מפרשת דרעי חייבת להעביר את שר המשפטים ממוד של מטוס קונקורד על קולי (אשר כזכור התרסק) למוד של משלוח מהיר מדלת אל דלת היינו ביצוע צעד משמעותי, מנוחה, בקרת נזקים/תועלות ורק משם ממשיכים הלאה. אין לנו הלוקסוס של למרוח את הסיפור על פני עשרות שנים ואין לנו גם הלוקסוס לגמור את הסיפור בשבוע. האם זה מבטיח הישגים? קרוב לוודאי שכן אם ההישגים הנדרשים ידורגו על-פי דחיפותם חשיבותם והסיכוי להשגתם, ודאי הראשונים שבהם יושגו. כתוצאה מהישגים אלה ייתכן שחלק מההישגים הנוספים יהפכו מיותרים, וייתכן כמובן שחלקם אף לא יושגו, שזה לטעמי מצב עדיף על לא להשיג כלום.