את הספר של סרדס-טרוטינו קראתי בנשימה עצורה. עם זאת, היו כמה רגעים שהייתי זקוקה להפסקה. הטקסט היה אינטנסיבי עבורי והקשה עליי, כי הוא דורש הכלה. היא כותבת באיפוק אך בחדות, בזעם ועם זאת - כמו בוררת מילים. קסמו של הספר נעוץ בהתייחסו לטראומה; הכותבת רואה אותה כקפואה בזמן, כזו שיש פחד להתעמת איתה, אך ראוי לעשות כן. תודעת הדמויות המובאות כאן פותחות אותה לרווחה וכמעט קורעות אותה ממקומה הפשטני. אין זה עוד המקום ה"פשוט" של ההתמודדות, כי אם הניתוח שלה, העמדתה בזירה באופן מחודש ועיבוד שלה לפרטי פרטים באופן חובט וכואב. ילדה בת ארבע-עשרה המאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה, והם מקיימים ביניהם קשר סודי וקשה. ובמקביל, אותה אישה בת ארבעים ואחת, החיה את חייה הטובים והשקטים, עיתונאית מצליחה, עם בעל אוהב, אך מוצאת את עצמה נאבקת עם הקשר הזה שהיה, התקופה ההיא, האסורה, שהשאירה כוויה, אולי מתוקה באופן מסוים. יום אחד היא מחליטה לחזור לתקופה ההיא, לעבד את מה שקרה, להבין. לשים מראה. כבת ארבעים ואחת, אם לילדים בני שלוש ושבע, עיתונאית, מאושרת במה שיש לה, וזוהי נורה אדומה לחייה, שכן היא מופרת בגלל הטראומה, ואינה מצליחה לשחרר את עצמה ממנה. שיחת טלפון אחת חודרת ליומה, היא אומרת לו: "רציתי לפגוש אותך (עמ' 10)", איכשהו בשקט ובקול יציב. היא רוצה לחקור ולהבין מה היה שם. לחזור לעבר ולהבין מה היה שם. החורים השחורים המקננים לה בראש לא נותנים לה מנוח. היא חייבת לשוחח עמו. זר לא יבין זאת. כשהייתה בת ארבע-עשרה אהבה את החופש הגדול, ולחפש צללים, להשתעשע, לשחק עם חברתה לימור, לראות "איים אבודים". בדרך לצופים היא עוברת ליד הבניין הגדול והאפור של בית הספר ורואה שהשער פתוח. היא נכנסת לחצר ומרגישה משונה להיות בה בחופש. היא מריחה ריח של התחלה, ומתפתה לראות את הכיתה החדשה שלה, כיתה ח', צעד אחד לפני המעבר לתיכון. היא יודעת שסגן המנהל, אדם נערץ על-ידי התלמידים, יהיה המחנך שלה. משפחתה לא מחבבת אותו במיוחד, למרות שהוא מהווה דמות נערצת. היא רואה אותו במשרדו והוא מזמין אותה להיכנס ובוחן את מראיה ואת אופיה. סרדס-טרוטינו מגלה כתיבה עמוקה, אותנטית, מאופקת אך מתפרצת על הכאב. על הטראומה. היא מציגה את הקורבן ואת הפוגע בצורה לא שיפוטית, כמעט. אך דווקא תיאורים אלה, שאינם סטריליים, אלא מדווחים כמעט כעובדות, חושפים את ממדי הפגיעה ביתר שאת. הטראומה מקבלת כאן מבט ישיר, לא מתחמקת. ולמעשה, הכותבת לא מייפה אותה, אלא מגלה אותה באופן חושפני על-ידי חקירת שורשיה באמצעות, בין השאר, ראיונות עם חבריה וקרוביה, בהם רק התשובות ניתנות, ומהם אפשר להבין את הלך הרוח של הקורבן. גם כאן, כמו בספרים האחרים של ההוצאה, הכריכה משחקת תפקיד לא פחות חשוב, ומצליחה לחשוף את תחושת הבלבול וכן את התודעה הכפולה בה שרויה הכותבת. כמו-כן, הסיפור מבוסס על חוויותיה האישיות של סרדס-טרוטינו, והדבר בהחלט יוצר תחושה פנימית עמוקה מאוד בעת הקריאה. כקוראת, הרגשתי לאורך הסיפור בתוך תודעתה של המספרת, המהווה אישה חזקה, אך כזו המכה את עצמה לאורך הסיפור. סרדס-טרוטינו יוצרת כאן קולאז' מורכב, מפעים, בו היא מצליחה לטשטש את הדמויות ה"טובות" וה"רעות", תוך כתיבה חדה המעבדת את הנרטיב החד של הטראומה, שהוא שברירי, מוסתר-לא מוסתר וגורם למערבולת לא פשוטה במהלך הקריאה. למעשה, סיפורה האמיתי של הכותבת מחלחל לתוך העלילה המובאת כאן. הסוד שמחוזק כבר עשרות שנים כבר לא יכול להיות מוחזק, והוא יוצא לאור בחדות אך באיפוק. ולכן, הספר מכניס את הקורא לתוך מסע מרגש של השלמה ומחילה עצמית ובעיקר - הכרה עם הכאב. סרדס-טרוטינו מתארת את הטראומה בעיניים פקוחות ובכתיבה בשלה, של אישה המסרבת לראות בעצמה קורבן, שכן לפגיעה מינית יש פנים שונות. הספר כתוב באומץ ובאיפוק ומעורר מחשבה פתוחה. הכתיבה נכנסת מתחת לעור, מעבירה ביקורת חברתית חשובה על ההסתכלות על טראומה מבחינה חברתית, ועל מקומו של הקורבן. הכותבת מסתכלת לקורא בלבן של העיניים והקריאה לופתת, מצמיתה, מכאיבה והופכת את הבטן.