ישראל חייבת בראש ובראשונה לעצב דרך לחיים יהודיים משותפים לאותן קבוצות המבקשות לחיות במסגרת מדינתית בעלת תכונות יחודיות לעם היהודי, תרבותו, שפתו, מסורתו, דתו ואדמתו ומשטר דמוקרטי תואם. כל אלה בצרוף הזיכרון הקולקטיבי - הם הפרוש העכשווי שהעם נותן כקולקטיב לזהותו היהודית. יהדות לא הייתה מעולם חילונית במובהק מפני שהאלמנטים המרכיבים את ישותה הייחודית - אמונה באל אחד ותורת מוסר אוניברסלית הנגזרת מעשרת הדיברות - הם יסוד הדת היהודית הייחודית. שמירת מצוות התורה הטקסיות נדרשה ליצירת מכנה משותף לאומי לחוויות החיים השוטפים והקלה על שמירת עיקרי האמונה תחת אילוצי הגורל המשותף. קיום רציף וקפדני וייחודי של המנהגים לא היה קל לשימור ותפעול ועל כן אי-קיומם כלשונם נחשב כעבירה (עם מעט חריגים). זו מאידך לא פסלה את יהדותו של אדם ולא חייבה מיתה אלא בְסַכנָה את הקיום הקולקטיבי (בגידה בצורותיה השונות).
בן גוריון שהיה קרוב למסורת הבין תפיסה זו היטב כשם שהבין שחידוש חיים לאומיים במדינה יהודית מחייב את מציאת דרך המלך בין שמירת מסורת קפדנית למציאות ההפוכה לה בהשפעת הרפורמציה, האמנציפציה והחשיפה לפלורליזם אמוני ואידאולוגי שאינם מקיימים כמעט שום מצווה דתית. גם כיום חייבת הדרך המשותפת להיסלל תוך הידברות ופשרה בין השונויות החברתיות והאמוּניות על-מנת למנוע קיטוב הרסני המסתמן גם בימים אלה. לכך נדרשים חינוך, זמן, עקביות, הסתגלות, גמישות וסובלנות בחברה רבת-פנים.
על כן ויתר, בן-גוריון, על חקיקת החוקה לקראת הכרזת העצמאות, אך הציב אותה ב"מגילת העצמאות" כיעד דחוף ועקרוני לתקופה שמיד לאחר כינון העצמאות. אי-הגשמתו גם 75 שנים מאוחר יותר, מהווה שגיאה לאומית והיסוד הקשה ביותר של המשבר הנוכחי. לפיכך, במקום לעסוק בליכוד השורות ואיחוד העם אנו עוסקים בדיוני סרק שעיקרם כפיית החלפה בלתי-נחוצה ובלתי רצויה של היסודות היהודיים בזרים מתרבויות אחרות. בכך אנו מנתקים את שרשרת הדורות וזו כבר שגיאה מכרעת.
לצערי, שגתה הציונות הסוציאליסטית בראשית דרכה כאשר התרחקה מהיהדות הקלאסית, כאילו עניין זה אכן שרת את הציונות. כך גם בידלה עצמה מרוב העם עד כדי עויינות בין חלקיו בארץ ואף בחו"ל. התנהלותה של הציונות הדתית בעשורים האחרונים, ולאחרונה גידול ממשי בכניסתה של יהדות חרדית לתחום העבודה והשירות הצבאי והלאומי - מצביעות על קיום אפשרות אחרת ומחזקות את הדעה שהדרך הקודמת שגתה. יתר-על-כן, ההינתקות הקיצונית הורגשה בפועל פחות בתחילת דרך התקומה הריבונית, יען כי מוצאם של רבים מהחילונים היה במזרח אירופה, בבתים חרדים ושומרי מסורת, ורובם קיבלו בילדותם חינוך יהודי משמעותי. לשאריותיו של חינוך זה הייתה השפעה על התנהלותם של "הלא-צברים" גם כאשר השתייכו לתנועת העבודה. אולם, כשלון החינוך היהודי המתנכר של ילדיהם היה כבר בראשיתו סמל לבאות ורקע נוח ליצירת הקרע הנוכחי.
1
התבוננות בקורה בתפוצות היהודיות העיקריות אחרי השואה - ארה"ב, רוסיה, מזרח אירופה, דרום אמריקה ומדינות נוספות - מדגים היטב את התהליכים שחודרים עתה ביתר-שאת גם למקומותינו. הקהילות הללו נכחדות עם הזמן ללא תלות במשטר השורר במדינותיהם, ובדמוקרטיות פוסט-מודרניות או סמי-דמוקרטיות, אף יותר מאשר במדינות אחרות. אלמלא ההתבוללות המסיבית, היה מספר היהודים כיום בעולם כ - 25 מיליון!
2
השגיאה העיקרית בניהול האינטגרציה בתוך ישראל, היא החלפת המאבק למיזוג גלויות במאבק לשימור הגמוניה סקטוריאלית באמצעות דבקות בבידול המקורי. תהליך זה מגיע עכשיו לשיאו והינו שורש הצורך ברפורמה המשפטית של יריב לוין וברפורמות ממשליות נוספות. דחיקת היהדות הלא חילונית לשוליים, זלזול ביהדות יוצאת המזרח וניסיון לכפות עליה שינויים בדפוסי חיים "מערביים" מתוך גבהות-לב - אינם מוליכים לשום מקום. הכיוון צריך להינתן ע"י תוכנית לאומית אינטגרטיבית, לרבות מענה יעיל על הצרכים הכלכליים הגדלים עם ריבוי האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. שינויים באורחות החיים של עדות שמוצאן איננו במזרח אירופה חייבים להיות מעוגנים בהידברות ושכנוע ולא בכפייה. דרוש פיתוי במקום שיסוי; להערכתי גם שומרי מסורת וחרדים מעוניינים לחיות ברמת-חיים נאותה. קבועי הזמן שלהם שונים אך הניסיון מלמד שיגיעו בכוחות עצמם אך בלוח זמנים שלהם. ככל שהמדינה תסייע ותדרבן, יקצר קבוע זה. מקור התמרמרותם והמרד המתמשך ברשויות נובע מהשיח עימם שאינו נערך ב"גובה העיניים". גורמים אליטיסטיים שאצה להם הדרך מנסים להכתיב שינוי ולוח זמנים משלהם להתפתחות זו טרם זמנה.
אולם הסתירה הגדולה ביותר והיסוד העיקרי למשבר הנוכחי הוא הניגוד בין דיבור "גבוהה-גבוהה" של השכבות הנ"ל על דמוקרטיה, לבין נכונותן ליישם את הדמוקרטיה בפועל כאשר אין היא "מתנהלת" לפי ציפיותיהם. אלו כושלות בשנים האחרונות פעם אחר פעם במבחן הדמוקרטי האולטימטיבי של בחירות לכנסת. זהו יסוד משבר האמון הקולוסלי וההרסני כיום שלא ניתן לטאטאו עוד מתחת לשטיח. יסודות הפער בתפיסות בין דמוקרטיה ליברלית קלסית לבין דמוקרטיה פוסט-מודרנית שלא יושבו קודם לכן בהסכמה, דוחפים כיום להכרעה פורמלית בחקיקת-רוב כששני הצדדים רואים בכך את ציפור נפשם.
פרשת דרכים זו הינה יסוד המשבר הגדול בו אנו נתונים עתה. ברור לי שהברירה היחידה של גוש הימין המייצג את רוב מניינה ובניינה של היהדות האמיתית בישראל כיום - על כל השונויות שבה - היא לנצח במאבק על ההגמוניה. התחליף לניצחון כזה הוא הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. ניצחון יכול להיות בכנסת ובמערכות הממשל אך אם נחוץ, אזי גם ברחובות. הדרך השנייה אינה מומלצת כי סכנות רבות לאובדן שליטה טמונות בה ואין סיבה להיסחף אליה בעקבות האופוזיציה.
3
צפיתי בנאומה של נשיאת העליון בטלוויזיה (12.1.2023)
4 שהיה בסה"כ ריכוז דברים שאמר נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר השופט אהרן ברק בהשתלחויותיו השונות בהקשר לתוכניתו של שר המשפטים לוין לרפורמה במערכת המשפט. חלק אחר של הנאום היה פרשנות לשאלה מהי דמוקרטיה. בהבהרותיה אלה נפל בלבול שלדעתי היה מכוון בין דמוקרטיה ליברלית קלאסית - כפי שאמורה להיות גם זו הנהוגה בישראל על-פי החוק, לבין דמוקטטורה משפטנית מבית מדרשו של ברק ושותפיו לדעה. במקום חוקה קיים בישראל אוסף חוקים שמקורם בחוק הטורקי, הבריטי, העברי ובחקיקה מקומית-אד הוק ובלתי שיטתית. באוסף זה עושה בית המשפט כבתוך שלו, בהשראת חוק כבוד האדם וחירותו ללא הרשאה חוקית או חוקתית מלבד דעתו של השופט ברק ותמיכת חסידיו, המגינים בדרך זו על מעמדם ההגמוני. זהו השורש המיידי למחלוקת הציבורית סביב תוכנית לוין ולזעקות השבר של האופוזיציה.
בתהליכי מרמה ופרשנות בלתי מוסמכת הפכה הרשות המשפטית בישראל לפרשנית-מחוקקת המשליטה מתוך דיקטטורה משפטנית את רצונה על הרשויות האחרות - המחוקקת והמבצעת. טיעונה ההזוי היה כי רשויות השלטון חייבות ביקורת ציבורית, והיא, הרשות שופטת, "מתנדבת" לערוך ביקורת זו אעל-פי שהריבון לא ביקש זאת ולא הסמיכה לכך. עם זאת, מתחמקת או מתעלמת הנשיאה מהשאלה: איזו רשות מבצעת ביקורת ממלכתית על דרכה והחלטות חבריה. שהרי אובייקטיבית, שוויונית ואנושית לא ייתכן שהיא מייצגת את הרשות היחידה מבין השלוש שאיננה מבוקרת כלל. בהונאה נטלה לעצמה מערכת המשפט סמכות לשלוט ומשלא נבלמה ע"י הרשויות האחרות בראשית הדרך (משום שאיחרו להבין את מהות התרמית) מבקשת היא עתה מתוך זעקות "הקוזק הנגזל" לשמר לעצמה את הזכויות המנוכסות לבל תעמודנה לביקורת ציבורית של ממש. הצביעות והשרלטנות עצומות וקשה להאמין שחלקים גדולים בציבור הולכו שולל לאורך זמן ובמנעד כה רחב של נושאים מבלי שיתקוממו.
ההתקוממות הפעם באה עכשיו עקב רפורמת לוין, ממחנה השמאל: הלא הוא מחנה "המתקדמים". הווה אומר: מי שרכשו לעצמו מעמד, השפעה ודרך חיים בחסות השלטון הישן וחוששים לאבדם - מחנה "המתייוונים המודרניים" - שלפחות בליבם מעדיפים מדינת "כל אזרחיה" על מדינה יהודית ודמוקרטית כנ"ל.
הגב' חיות לא ענתה - ולא במקרה - על שאלות היסוד בגרסה הנוכחית של הוויכוח התלוי ועומד: היכן נקבע בישראל שדמוקרטיה אינה שלטון הרוב? הרוב אומנם איננו הריבון, אבל הרוב בכנסת הוא היחיד שנבחר והוסמך מטעם הריבון לחוקק חוקים. מי וכיצד הסמיך את בית המשפט לפסוק בשאלות פוליטיות, מדיניות, ביטחוניות, אידאולוגיות או דתיות? היכן נקבע בישראל שלמיעוט יש זכות וטו על החלטות הרוב (עריצות המיעוט)? לא קיים מצב כזה בשום רשות מינהלית מלבד הצבא. בית המשפט עצמו מקבל את החלטותיו בדרך דמוקרטית ע"י הצבעת רוב...). היכן נקבע שזכויות הפרט של המיעוט חשובות יותר מזכויות הפרט של הרוב?!
דברים מסוג זה מעולם לא חוקקו בחוקי ישראל. הם ניזונים מפרשנות מגלומנית של השופט בדימוס אהרן ברק ומאלה ההולכים עימו מטעמי נוחיות, פחד או משיקולים זרים כפי שהוסבר לעיל. אין מחדירים חוקה להיכל המשפט, הצדק והזכויות בדלת האחורית, אלא בדרך המלך ובהליך חקיקה נורמטיבי. את השיטה הפסולה הזו יש לדחוק ממקומותינו ולהשיב את הפרדת הרשויות היסודית על-כנה כמקובל בדמוקרטיה נורמטיבית.
5
בסיכומם של הדברים איני חולק על בחירתה והמלצתה של השופטת אסתר חיות לאמץ את תורת השופט בדימוס אהרן ברק, את זו של זאב ז'בוטינסקי או של מנחם בגין - כל עוד לא תעשה תורות אלה פלסתר ע"י שימוש שגוי או סלקטיבי בדברים שנאמרו בנסיבות אחרות, למטרות שונות וברוח תקופה אחרת לגמרי. כפי שהוצגו הדברים היה זה ניסיון חוזר להטעיה, הונאה וגניבת-דעת.