יצחק בורובסקי, בן לשורדי שואה, נולד ב-1948 בתל אביב, להוריו חנן בורובסקי שנולד ב-1911 ןלבלומה לבית פלסקובסקי, שנולדה ב-1925. 14 שנים הפרידו ביניהם. ההורים נולדו באותה עיירה: סופוצקין, הנמצאת 17 ק"מ מצפון מערב לעיר גרודנו, שהייתה בזמנו שייכת לפולין על גבולות ליטא ורוסיה הלבנה. האב חנן, עבד מגיל 14 עם אביו יצחק תנחום (סבו של יצחק בורובסקי) שבבעלותו היה בית מלאכה ומסגריה לתיקון מכונות חקלאיות. הסב שירת בצבא הרוסי במלחמת רוסיה-יפן במנצוריה בשנת 1904. הסב יצחק תנחום נוסע ב-1924 לארה"ב כדי למצוא שם את אחיו הצעיר ממנו צבי, שברח לארה"ב כדי לחמוק מגיוס לצבא הרוסי. מטרת הנסיעה לפגוש באח ולבקש ממנו עזרה בחילוץ כל המשפחה שהייתה בסופוצקין לארה"ב. האח הצעיר הקים בארה"ב מפעל גדול לציוד תעשייתי בעיר הלנה במדינת מונטנה. כשהסב חזר לפולין, חלה מאוד ונפטר בגיל 41. מאז מותו, כל פרנסת המשפחה נפלה על כתפיו של האב חנן, שהיה אז בן 14 וחצי. הוא המשיך לנהל את בית המלאכה של אביו, שירת בבית ספר לקצינים בצבא הפולני, נישא, נולדה לו בת והוא נקלע עם אשתו, בתו וכל משפחתו לתוך השואה.

בשל ההתקפה של גרמניה על פולין, ב-1 בספטמבר 1939 גויס למילואים בבית הספר לקצינים של הצבא הפולני ששכן בעיירה זמברוב (עיירת מוצאו של הרב הראשי שלמה גורן ז"ל). בצבא, הצטיין כצלף במכונת ירייה, הפוגע במקצוענות במטרה. לחנן ובלומה בורובסקי נולדו בישראל שני בנים: הבכור יצחק, שנקרא על שם סבו יצחק תנחום ואחיו הצעיר עמנואל-דיויד, מתמטיקאי במקצועו ומהנדס תוכנה בכיר. לפני מספר שנים נבחר כמורה למתמטיקה הטוב ביותר באזור סן פרנציסקו צפונה. בשירותו הצבאי בישראל, שירת בחיל התותחנים ובכישוריו המתמטיים כיוון את תותחי צה"ל לרמת דיוק יוצאת דופן. בעת מלחמת ההתשה הוא כיוון ממרומי מעבר המיתלה בסיני את הכיסוי הארטילרי לסיורי צה"ל בגיזרת התעלה. ההורים הגיעו לארץ בחודש מאי 1947 באונייה הצרפתית פרובידנס, שיצאה מנמל מרסיי והגיעה לנמל חיפה כשרוב הנוסעים עליה היו שורדי מחנות ההשמדה, אך מזלם היה שקיבלו אשרות כניסה מהמנדט הבריטי להיכנס לארץ. לחנן האב הייתה אחות שהגיעה לארץ ב-1925. היא השתקעה בעכו ולאחר מכן עברה עם משפחתה לתל אביב והיחסים ביניהם היו הדוקים ביותר. המשפחות נפגשו מדי מוצאי שבת כל השנים. "כשהוריי נפגשו בגרמניה, לאחר המלחמה, מספר בורובסקי, "כל משפחתה של אימי שנותרה בחיים, היו דודים ובני דודים שהיגרו לפני עליית הנאצים לארה"ב. אימי איבדה בשואה את אביה, את אמה, את שני אחיה ונותרה לבדה". על אדמת גרמניה, הוריו של יצחק הפכו לזוג. האם רצתה לנסוע למשפחתה בארה"ב, ובין בני הזוג התנהל ויכוח לגבי היעד. האב עמד על שלו, שהוא נוסע רק לפלשתינה ארץ ישראל.

יצחק למד בבית הספר היסודי גרץ ובבית הספר התיכון עירוני ד' ואת לימודי המשפטים סיים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף בפרקליטות עבר השתלמויות רבות. "כשמלאו לי 16 וחצי שנה, הזמינה אותי משפחתה של אימי לארה"ב. אבי יעץ לי לעשות כל מאמץ להישאר שם, שכן לדבריו, מדינת ישראל מנוהלת לא נכון כמדינה ועתידה לקרוס בשל ניהולה הפנימי. "כך לא מנהלים מדינה", נוהג היה אבא לומר ב-1966 כשלוי אשכול היה ראש ממשלה. אבי, שהיה לדעתי חכם, שראה את הנולד, לימד אותי דברים רבים, אך הדבר העיקרי שלמדתי ממנו מקורו בפתגם שנהג לחזור עליו ומקורו גרמני: "הו' אלוהים יקירי, כמה גדול הוא גן החיות שלך" (הכוונה לבני אדם). פתגם זה הוכח כנכון ומדויק במגעיי הרבים עם בני אדם במצבים שונים לאורך השנים, כתוצאה מעבודתי ועל עד כמה מדויק הפתגם אני יכול לכתוב ספרים. למדתי מאבי לכבד אנשים, במיוחד זקנים וילדים והעיקר, הוא אמר, שיהיה לך אופי חזק ואם גיבשת עמדה כלשהי אל תתפשר עליה".

ב-1967 יצחק התגייס לצה"ל, שירת בחי"ר ואחר כך ביחידת שירותים בשלישות ברמת גן. במילואים - שימש חלק מהזמן כתובע צבאי והופיע רבות בבתי משפט צבאיים באינתיפאדה הראשונה בעזה, שכם וג'נין. ב-1974 נישא לצופיה, בעלת תואר שני בהוראה כללית ופדגוגיה, שהייתה סגנית מנהלת תיכון אילון בחולון ולזוג שני ילדים: פרופ' אבינועם בורובסקי, בן 47 מדען ומרצה בפקולטה להנדסה תעשיה וניהול והתמחות בגורמי אנוש באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחני בת 44, שפית מומחית ועל סף קבלת תעודת הוראה באנגלית לתלמידי תיכון. במסגרת מקצועה כשפית, פיתחה שיטת לימוד באמצעות בישול לילדים עם הפרעות קשב. יצחק סב לארבעה נכדים, שתי בנות ושני בנים. ב-1978, בערב ראש השנה, נפטר אביו והוא בן 67. "רק לאחר מותו של האב", מספר לי היום עו"ד בורובסקי, "אימא סיפרה לנו לראשונה, שהייתה לו אישה וילדה, שנרצחו על-ידי הנאצים, בחפירות קלבסין במבואות הדרומיים של העיר גרודנו. בנוסף, גם נספו בשואה אחיותיו, אחיו ואמו. אחיו הצעיר שמריהו בורובסקי, הי"ד, היה מוסמך לרבנות מישיבת וולוזין. באותה הזדמנות סיפרה לנו על קורותיה היא בשואה". "בגישתי, עו"ד צריך לנהוג בלקוח שלו כמו רופא. אם בא אליו אדם עם מחלה משפטית - חייב לטפל בו ביסודיות, בנאמנות ובמקצועיות כמיטב יכולתו. יש לצערי עורכי דין שרואים את הלקוח שלהם כמטמון כספי".

"אמא שלי", אומר היום יצחק בורובסקי, "חלתה ב-2006 במחלת האלצהיימר ובשל עובדה זו, החבר שגר איתה, עזב אותה ונאלצתי לעבור דירה מחולון, שם גרתי במשך 30 שנה, ולהתגורר בדירה שכורה בתל אביב בסמיכות לאם, כדי שאוכל להשגיח ולטפל בה ובכל מחסורה. הבנתי, שלא אוכל להחזיקה זמן רב בבית ואאלץ לאשפזה במוסד לתשושי נפש. הרנטה שקיבלה מגרמניה הייתה נמוכה מאוד וידעתי גם, שהמוסד שאליו תיכנס יעלה הון תועפות. פתחתי במאבקים משפטיים להגדלת הרנטות שלה בגרמניה במאבק עם משרד השילומים בהנובר להעלאת אחוזי הנכות ובמשרד השילומים של אבי בעיר ויסבאדן, לפתרון תקלה רצינית שאירעה. תוך כדי המאבקים הללו בגרמניה ואף בבג"ץ בישראל-חשפה בפניי השערורייה הלאומית הגדולה ביותר שביצעה מדינת ישראל כלפי שורדי מחנות ההשמדה. הגילויים שהעליתי", מדגיש בורובסקי, "הנתמכים בפסקי דין ובמחקרים שנעשו בישראל ובגרמניה, הביאו אותי למסקנה שכל שורדי מחנות ההשמדה שהגיעו לישראל ובגינם גבתה ממשלת ישראל בשנת 1952 פיצויים לעצמה בשווי של שלושה מיליארד מארק ועוד התפתחויות בהמשך - לא פוצו על מחלתם העיקרית שהיא פוסט-טראומה חמורה ביותר על-פי כל אמת מידה פסיכיאטרית בינלאומית, מן הסיבה, כי מועד ההתיישנות להגשת תביעותיהם של שורדי מחנות ההשמדה בישראל למשרדי השילומים בגרמניה נקבע ל-1969 בעוד שמחלת הפוסט-טראומה הוגדרה לראשונה ב-1980, לאחר מחקרים שבוצעו על כ-160 אלף חיילים אמריקנים שחזרו משדות הקרב בויטנאם". המחקרים הללו הביאו לחשיפתה והגדרתה של מחלת הפוסט-טראומה בספרות הרפואית הפסיכיאטרית העולמית. ספרות זו, מדגישה במיוחד כי המקרים החמורים ביותר של פוסט-טראומה הם בשורדי מחנות ההשמדה. בשל פקיעת מועד הגשת התביעות ממשלות ישראל הזניחו את הנושא, לא הכירו אותו, לא הבינו אותו ולא טיפלו בו עוד. יתר על כן, ממשלות ישראל חשבו שהן יוצאות ידי חובתן בהעלאת זיכרון הנרצחים מדי שנה, אך הן שכחו והתעלמו מכך שבתוך העם היושב בישראל קיימים מאות אלפי שורדי מחנות השמדה, חולים בפוסט-טראומה ושילדיהם חולים בפוסט-טראומה משנית אף הם. הצער הגדול ביותר הוא, שבימי כהונתה של הקנצלר אנגלה מרקל, שכיהנה 16 שנה ברציפות בגרמניה, לא הועלה נושא הפיצוי הפוסט-טראומה על-ידי ממשלות ישראל במיוחד על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשלותיו לא העלו בדעתם לטפל בנושא קריטי זה להתפתחות עם ישראל וזאת בשל בורות ויהירות. אילו היו מפצים את 550 אלף שורדי מחנות ההשמדה - מצבם האישי בקבלת פיצויים תמורת הפוסט-טראומה היה מצוין ומצבה הכלכלי של מדינת ישראל היה מעולה. כך היו מונעים מאיתנו את הידיעה "המרעישה" מדי שנה ביום השואה, על מצבם הכלכלי העגום של ניצולי השואה בישראל.

"מהניסיון שצברתי", מוסיף עוד בורובסקי, "החלטתי להעלות את סיפורה של אימי בשואה בספר לא שגרתי, המבוסס על עדויות ומסמכים אותנטיים שקיבלתי מהארכיון הנאצי בגרמניה. הספר, שיצא לאור באמזון ב-15 בנובמבר 2022 בשפה האנגלית "אסירת אושויץ 31119", (המספר שחקוק על ידה השמאלית ומשולש מתחתיו, המציין יהודייה. משולש הפוך, מציין צועני), הוא בן 212 עמודים עם תמונות. הספר נכתב בעברית, אבל רציתי קודם להפיצו בעולם ובקהילות היהודיות הגדולות, כדי שידעו מה שהתרחש כאן בישראל. חלקו השני של הספר עוסק במחלת הפוסט-טראומה והסיבות להיווצרותה ולתופעותיה. בחלקו השלישי של הספר אני מתאר באופן משפטי על בסיס אסמכתאות, איך מדינת ישראל פגעה בזכויות הקניין של שורדי מחנות ההשמדה והפקירה אותם לאורך השנים בטיפול רשלני בחוסר ידע בסיסי ובחוסר רגישות אנושית. הספר", מציין עוד יצחק בורובסקי, "נכתב במשך שלוש שנים וכדי להיות שלם עם עצמי, נסעתי לרוסיה הלבנה ולפולין והגעתי לכל המקומות שהוריי שהו בהם, לרבות בלוק 25 מחנה הנשים בירקנאו, בקרמטוריונים ובעיירת הולדתם סופוצקין ובגטו גרודנו שהיה מצוי בחצר בית הכנסת.

"מדרום לעיר גרודנו מצאתי את מחנה קילבסין, שבו בחפירות שנעשו על-ידי הצבא האדום נטמנו כ-6000 חיילים רוסים שנטבחו. כשנה וחצי לאחר מכן השתמשו הגרמנים במיקום זה לריכוז יהודי העיירות שבאזור, טרם שילוחם להשמדה בבירקנאו. בתוך חפירות אלו טמונות גופות של בני עמנו שמתו במקום ומונחות כחצי מטר מעל לגופות החיילים הרוסים. המקום נקרא סטלג 324 המהווה קבר אחים משותף ליהודים ולחיילים רוסים. אחרי המלחמה חיפש אבי את אימי כי היא הייתה זו שעזרה לו בטיפול באשתו הראשונה ובילדה בחפירות קילבסין. אימי", מציין בורובסקי, "שהתה כשנה בגטו בעיירה סופוצקין לאחר מכן הועברו יהודי העיירה לקילבסין ומשם לגטו גרודנו ומגטו גרודנו הובלו ברכבת לחנוכת הבית במחנה בירקנאו ב-18 בינואר 1943.

"ב-18 בינואר 1945 הוציאו אותם בצעדות המוות על-מנת להמיתם בתוככי גרמניה. אימי שהתה בשלוש מחנות: רוונסברוק, מלכוב, ליד שדה התעופה של ברלין ולאחר מכן במחנה טאוכה, ליד העיר דרזדן. כשהובלה עם חברותיה על-ידי שומר גרמני, החלו להתפוצץ סביבם פגזי ארטילריה רוסית. השומר הגרמני ברח והן מצאו עצמן חופשיות ובודדות. בעיירת ריסה, הידועה בייצור הפורצלן, מצאו בית נטוש של גרמנים והתמקמו בו. באחד הימים, לכשחזרה לבית בו שהתה עם חברותיה, חייל גרמני נטפל לאמי וניסה לאנוס אותה. היא נלחמה בו בשארית כוחותיה. למזלה חברותיה היו עדות למעשה. החייל הגרמני הבין שהסתבך וכנקמה ירה באימי בבטן בכדור דום דום. פטרול של הצבא הרוסי, שעבר במקום הוזעק על-ידי חברותיה. החיילים הרוסים עקרו דלת, קשרו את אימי לדלת כאלונקה והובילו אותה, כשהיא שותתת דם, לבית חולים שדה של צבא גרמניה בעיירה אושץ על גדות האלבה. רופא בית החולים הצבאי הגרמני סירב לנתח אותה, אך למזלה שני קצינים רוסים הצמידו אקדחים לרקותיו של הרופא והודיעו לו שאם לא ינתח אותה הוא ייהרג במקום. האם עברה ניתוח בו נכרתו 80 סנטימטר מהמעי הדק. כעבור שבועיים התגלה אצלה זיהום ונאלצה לעבור ניתוח נוסף בבית החולים הצבאי של הוורמכט. האם החלימה ואבי שהיה בעיר ברמן מצא אותה ולאחר מספר ימים החליטו לגור ביחד בעיר הנובר במדינת סכסוניה תחתית שם חיו כשנתיים עד שהגיעו לישראל".

"אבי היה אמן במתכות. קציני האס.אסץ, שראשם היה נתון לביזה, צירפו אותו אליהם, שיתקן להם כל מיני מכונות וחלקיהן שמצאו. בשל מעמדו זה, זכה בניגוד לאחרים ליחס טוב יותר ולפינוקים (נקניק, סיגריות). תקופה זו הסתיימה. הוא הובא לאושויץ וכעבור 10 ימים הוצב, במחצבות למפעלי מלט פורטלנד שנקראו גולשאו ליד העיר קטוביץ בשלזיה עילית, כאחראי על הציוד התעשייתי של המחצבות. בתפקיד זה שימש כשנתיים. עם התקדמות הצבא הרוסי, הועבר להמבורג והוצב לעבודה במספנות הצוללות בנמל אלטונה שליד המבורג. משם הועבר למחנה ברגן בלזן. כאן הוא איבד את הראיה באחת מעיניו כתוצאה מחדירת להב של פגיון, שהיה צמוד לרובה של חייל גרמני, שהכה יהודי, שננעץ בעינו של אבי. בין היתר, חלה גם בטיפוס, ניצל עם שחרור המחנה על-ידי הצבא הבריטי, בו השתתף חיים הרצוג, טופל במסירות רבה בבית חולים שדה של צבא הוד מלכותה והחלים. בהגיעו לארץ סודרה לו עבודה בחברת חשמל ברידינג. כעבור שבועיים הוא מונה כאחראי משמרת כבעל מקצוע מעולה. בשל מוסר עבודה ירוד בו נכח - לא יכול היה לסבול את המקום, עזב ועבד כמסגר במספר מקומות עד שרכש עם שותף בית מלאכה למסגרות בדרום תל אביב בו עבד עד מותו בספטמבר 1978. מאז עלייתו ארצה לא יצא יום אחד מחוץ לישראל".

"בישראל", מציין עו"ד בורובסקי, "הקריסה של מוסדות המדינה ויציבות השלטון, מקורם מצד אחד במערכת משפט שהוזנחה והוחלשה ולא טופלה כיאות ומצד שני בהחדרת תרבות שוחד בהיקפים גדולים, הן בבחירות והן בתפקוד הממשלה והשלטון המקומי. ללא חוקה וללא הפרדת הדת מהמדינה אין למדינתנו סיכוי להתקיים לאורך זמן. כך למשל, קצבאות הזקנה שמכונות היום קצבת אזרח וותיק היא דוגמה בולטת לשחיתות השלטון וסיאובו. הקצבאות המשולמות לגמלאים, בין שכירים ובין עצמאיים, עברו הלאמה קשה מהחוק שיצר אותן. דמי הביטוח הלאומי המשולמים מדי חודש בחודשו, כוללים מרכיב של תשלום (הפקדה)לקצבת זקנה שהחוק חייב את הביטוח הלאומי להשקיע סכומים אלה שהם צמודים ונושאי ריבית בקופותיו. למרבה הצער, בשנת 2003 בעת שנתניהו כיהן כשר האוצר, הוא ביטל את ההצמדה והריבית על מרכיב זה והסכומים שאותם אנשים חסכו בקופות המוסד לביטוח לאומי, שהיה נאמן על שמירתם מכוח דין, התמסמסו בערכם. בטוחני שאם ניקח דוגמאות, נמצא שאדם שהפריש במהלך 47 שנה סכום מרכיב קצבתי לזקנה, שהיה אמור להיות 600 אלף שקל בקופות המוסד, ערך כספו היום קטן בשני שליש. לדעתי, אסור היה לעשות צעד זה, משום שזאת הפרת נאמנות ופגיעה בזכות קניין של כל פרט ופרט. יתר על כן, הוסיפו חטא על פשע ואז חזר נתניהו לשלטון ב-2009. גם הרזרבות המוקטנות של הביטוח הלאומי שהן חסכונות של הקשישים, הועברו לאוצר בהיקף של 400 מיליארד שקל לכיסוי גירעונות בתקציב. עדיין לא עלה בדעתו של איש לקרוא להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ממה נבע המחסור בתקציב המדינה, שלשמו הפר השומר הנאמן, הביטוח הלאומי, את חובת הזהירות והעביר ללא רשות לאוצר את חסכונות המפקידים לכיסוי גירעונות, שעד רגע זה לא ידוע ממה נבעו גירעונות אלה בתקציב. הנימוק שאין כסף להעלות את קצבת הזקנה אינו נימוק כלל. לדעתי, יש מקורות נוספים שמסוגלים לממן את הצמדת גמלאות הקשישים לערכי כבוד האדם. ערכי כבוד האדם מצויים בטבלאות של האוצר, אגף מס הכנסה ושל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והן מצביעות על גובה דמי מחיה מינימלים לפרט. הקצבאות לדעתי, חייבות לעמוד על 6,000 שקלים לחודש ומכך הממשלה אינה יכולה להתחמק, משום שחוק כבוד האדם חל עליה. יתר על כן, סכום זה גם מהווה למפקחי מס הכנסה סכום שעליו מטילים מס. לא ייתכן שלצורך מס זהו הסכום המינימלי ולצורך גמלה אינו קיים. נושא קצבאות הזקנה, כמו גם קצבאות הנכים הינו נושא משפטי טהור שיש לטפל בו בבית המשפט הגבוה לצדק בצורה נכונה עם עילות מבוססות. מאז קום המדינה לא הוקמה כל ועדה של מהנדסי תעשיה וניהול, שבחנה את היקף הזדקקותם של משרדי ופונקציות הממשלה לכוח אדם ולהרכב וגודל השירותים הציבוריים והשירותים בשלטון המקומי. אינני מוציא מכלל אפשרות שאם תוקם ועדה כזו של מומחים, נראה מסקנות מחרידות של בזבוז 40%-50% מהמשאבים שהוצאו לריק לשירות הציבורי הכולל. ברור לי שלא תקום ועדה כזו, משום שמי שהגדיל את שירות המדינה ללא פרופורציה היה לו אינטרס פוליטי... נושא קצבאות הזקנה יכול להיפתר רק בבג"ץ והמאבק שם יהיה קשה. כל חברי הממשלה ואף חברי האופוזיציה מצויים בניגוד אינטרסים מובהק עם הציבור של מיליון וכמאתיים אלף קשישים.

בורובסקי מודאג מרמתם של התלמידים באזורים המרוחקים מתל אביב ובנותיה. "אני סבור", הוא אומר, "שצריך להשקיע שעות חינוך רבות במקצועות המכונים אזרחות, מבנה המדינה, תולדות הציונות ומקצועות מדעיים". לדבריו, עקרון הדמוקרטיה האמיתי אינו מושרש דיו בקרב הנוער ולגבי האוכלוסייה הוותיקה בארץ העניין אינו ניתן לתיקון. "למעלה מ-50% מתושבי המדינה מעדיפים מלכות על דמוקרטיה"... הוא מסכם.