המאבק הפנימי הנוכחי הוא אסטרטגי-פוליטי ונגזר מגרירת רגליים ומחולשה לאומית גוברת והימנעות מהכרעות ההיסטוריות שבפניהן ניצבים אנו מאז הניצחון המבוזבז של "מלחמת ששת-הימים". ההימנעות מהכרעות שנראתה טובה או הכרחית בנסיבות ההן הייתה בפועל תולדת חוסר ניסיון מדיני-ריבוני, קושי להתמודד על הכרעות פנימיות שנדרשו בין היתר בשאלת אופיה ודרכה של המדינה -"יהודית ודמוקרטית מה פירוש"? והרתעות מעיגון הכרעות מורכבות במסמך חוקתי ומחייב.
החיים האישיים והלאומיים אינם סטאטיים. סוגיות סבוכות העומדות לפיתחנו שאינן נפתרות בפעילות יזומה בשעה שהן על סדר היום הדחוף, לרוב גם אינן נפתרות מעצמן. הן הולכות ומסתבכות כשהיכולת לפותרן הופכת קשה, אכזרית, ממושכת ורוויית כאב. כמדינה חדשה שאך זה קמה לא היה בכוחה של ישראל לעשות דבר מלבד לעסוק בשתי הסוגיות הקיומיות הבסיסיות: התגוננות פיסית וכוננות מדינית-אירגונית בסיסית לתמיכה בהישרדות הפיסית. במקביל יעוצבו יסודות של קיום אזרחי בצוותא לרבות הקמת המוסדות החסרים לתכלית זו.
הציונות התוותה את אופיים של שני תהליכים אלה בישוב היהודי בישראל והוסיפה עליהם גם את הדרישה הקטגורית לאפשר ולהיערך לקליטת עליה יהודית מסיבית לישראל כחלק מהצלת יהדות אירופה אחרי השואה, קליטת יהדות המזרח שגורשה מהמדינות הערביות אחרי "הנכבה" והניצחון במלחמת השחרור ויהדות מכל תפוצה אחרת המבקשת לעלות לארץ ולהשתתף במפעל הציוני. במילים אחרות: חידוש הריבונות המדינית ושיקום החיים הלאומיים של העם היהודי במולדתו ההיסטורית.
אחרי המאמץ האדיר של ראשית התקומה בשלוש השנים הראשונות לעצמאות, החל המאמץ הלאומי מתפצל לביסוס הקיים, להרחבת היכולות ולבנייה וייצוב שגרת-חיים - הכל תחת איום מתמשך של מלחמת נקמה ערבית על כישלונם הראשון. הסתבר שמאמץ לאומי ממוקד של "אין ברירה" תחת איומים קיומיים מחולל פלאים במיקוד הציבור ביעד מרכזי אחד ובנכונות לשאת קשיים ואי-נוחיות. לעומת זאת השיגרה של בניה ויצירה להבטחת קיום ההישג הראשוני ופיתוחו – קשה למימוש הרבה יותר. למזלנו הרע האבות המייסדים והדורות שאחריהם שינו את טעמם בעת ובעונה אחת: הראשונים בשל גילם ומגבלותיו והשניים בשל חוסר ניסיונם הפוליטי-לאומי הריבוני.
השאלות הגדולות שלא נפתרו במאמץ התקומה, הפכו "למטרד" או לסרח עודף שאיננו דחוף ולכן הלך ונדחק לשולי העשייה. במקום לאזור אומץ ונחישות להשלמת יעדי התקומה בייצוב ההישגים ביצורם והשלמתם - התמקד העניין הלאומי בחיפוש פתרונות של "הכלה", מיזעור מדומיין או התעלמות עד למצבי אין-ברירה כפויים. זו גישה נפסדת וכמוה גם גישת ההתרחקות מהיעדים והבלעתם בהבלי היום-יום. הפוליטיקאים החדשים שהתמחו במהירות בחולשות הפוליטיקה ו"ברעות החולות" שלה הפכו את עיסוקם לטיפול בשאלת השעה והרגע עד למשבר שיכפה עליהם הר כגיגית את התמודדות הבלתי נמנעת שמתחוללת עתה.
נושאים פתוחים גדולים ושנויים במחלוקת מעוררים בקהילה ניגודי אינטרסים ובאין פתרון קל באופק, עובר המאמץ הפוליטי משיתוף-פעולה לאומי למציאת פתרון, למאמץ לשימור ההגמוניה ע"י קיום מצב אי-ההכרעה - שהרי הכרעה היא הפסד פוליטי שמשפיע על הדימוי ההגמוני של הצדדים. חוסר הידברות מעמיק שסעים ויוצר חדשים. את מקום המאמץ לחיפוש פתרונות משותפים, תופשת – כפי שקורה כיום - פעילות לשימור האינטרסים החדשים, שהשפעתם על המעמד ההגמוני הופכת עבורו לעניין "מקודש" כמעט. מטרת-העל הופכת ערטילאית ומטרות ההווה לעיקר.
המאבק הפנימי הנוכחי הוא אסטרטגי, אידאולוגי, היסטורי ומחויב המציאות ועליו להסתיים בהכרעות בכל השאלות הנ"ל – ולא בדור הבא. היישום יבוא בהדרגה כשהוא מעוגן במסמך מחייב של הריבון גם לממשלות הבאות (חוקה!). בשום פנים ואופן אין להעמיד את סוגיות מעמדו של בית המשפט בראש סולם העדיפות הלאומי, שם נמצאים העם החברה הישראלית, ביטחונה ואיכות חייה, ורק הם.
תהליכי הקימום והייצוב בדורות הראשונים לעצמאות עברו שלושה זעזועים אדירים ומספר טלטלות: מלחמות "ששת הימים" (67'), "יום הכיפורים" (73'), מהפך פוליטי (1977) והאינתיפאדה השנייה (2000- 2004). כשלון יוה"כ הרס קונספט הזוי של הגנה לאומית אולטימטיבית. בנוסף, רצף מהיר של שינויים חברתיים וקונספטואליים שיסודם בעלייה מסיבית (שינוי דמוגרפי-תרבותי). המהפך הפוליטי בשילוב עם הדמוגרפיה הצומחת בעדות המזרח, הביא למיצובה מחדש של יהדות המזרח על המפה הפוליטית - שלא התחולל בנקל ולא עבר ללא זעזועים חברתיים. לאחרונה הציבו בחירות 2022 ממשלת "ימין" בעלת רוב פרלמנטרי ברור.
שאלת מקור הסמכות הפוליטית במדינה – זהות הריבון - חוללה מאבק בין הכנסת (הריבון האמיתי) לבין בית המשפט העליון שהואץ באשמת המהפכה המשפטית של אהרן ברק אשר בקשה להשתלט ללא מנדט חוקי גם על הפוליטיקה של המדינה. באופן זה הפכה המחלוקת לדיון אסטרטגי והיסטורי שמוקדיו הם: טיבה ואופיה של ההגמוניה השלטונית בישראל. עיצוב, גיבוש והטמעה של הפרשנות הפוליטו-חברתית העכשווית לרעיונות הגלומים בתפיסה הציונית ובמגילת העצמאות – מחייבת הגדרת "תחומי קיום" לגיטימיים לכל רשות באמצעות חקיקה מתקנת. לנושאי הפנים נוספו שאלת האיום האסטרטגי האירני והעיצוב מחדש של המזרח התיכון והשתלבותנו בו. הדינמיקה שהתפתחה בתוך המדינה הציבה את ה"ימין" ו"השמאל" משני עברי המתרס בכל התחומים הללו.
המאבק הנוכחי חייב להסתיים בהכרעות ברורות בחמישה תחומים
- עקרוני: הגדרת הריבון; הכרעתו היא הסמכות העליונה בכל מחלוקת ציבורית ובין רשויות השלטון.
- פנימי: ייצוב המשטר, ביטול עיוותים שלטוניים, הבהרת המושג: "מדינה יהודית ודמוקרטית"; תיחום היחסים בין רשויות הממשל, הסדרת הביטחון הפנימי ועיגון כל הסיכומים וההגדרות במסמך מחייב אחד – חוקה (עדיף) או קובץ חוקי יסוד (תחליף חוקה)
- חיצוני: חתירה אינטנסיבית על יסוד מדיניות אקטיבית רב-שנתית לפתרון בעיות העבר, קרי: בעיית הפליטים מ-1948 ו- 1967; ביטול הרשות הפלשתינית וקביעת גבולות הקבע של מדינת-ישראל (שיעוגנו בחוקה או בחוק יסוד מתאים), על בסיס חלוקת השטחים הקיימת עם ירדן. המשך קידום ופיתוח היחסים עם המדינות הערביות המתונות, במיוחד ירדן1 והסדרת היחסים עם יהדות העולם, במיוחד הפלג האמריקני. חיזוק הקשרים עם מדינות באסיה בכל התחומים – כלכלי, מדעי, מסחרי ואפילו צבאי.
- ביטחוני: הֵערכות ישראלית עצמאית לחיסול/פגיעה קשה בתוכנית הגרעין האירנית ובתשתיות הכלכליות, שתעכב שיקומה. חיסול יזום של איום חיזבאללה וחמאס – הכיתור האסטרטגי של אירן סביב ישראל. לסוריה אפשרות פוטנציאלית להשתלבות בגוש האירני העוין ויעד אסטרטגי רוסי מורחב על-רקע המלחמה באוקראינה; היא גם בעלת פוטנציאל השתלבות בגוש המדינות הערביות המתונות. חייבים להאיץ את פיתוח הפעילות בחלל ולהיערך מבחינה אסטרטגית בשותפויות בינלאומיות וקידום יכולות-בסיס, לרבות בתחום הצבאי.
- תשתיתי: על ישראל להמשיך, ביתר שאת, בשינוי המבנה המשקי למודרניזציה, התמקצעות ויזמות לקראת ההתפתחויות שתבשלנה ותתבססנה בעשור השלישי של המאה ה-21. חובה להתמקד בפיתוח ישראל כמוקד ידע עולמי בתחומים בהם לישראל יתרונות מובהקים של ידע ומוצרים קומפקטיים, כגון: רפואה, ביטחון, חקלאות, אנרגיה ירוקה, תיקשוב וסייבר, מערכות חכמות (AI) לעיבוד בסיסי נתונים גדולים, סייבר, רובוטיקה והנדסה גנטית.
לאלה יש לכוון את כניסתם של כוחות קיימים וחדשים באוכלוסייה להכשירם במקביל לשימור נדבק מוצק של הבסיס היהודי-תרבותי בחינוכם, ולהמשיך בפיתוח התשתיות הדרושות תוך ניצול הכנסות הנפט והגז לצמיחת המשק ופיזור האוכלוסייה.