בימים, שאני מנהל את צעדי בשלהי העשור התשיעי לחיי, אני מחפש דמויות לגלריית האישים, שהייתי רוצה לראותם מנווטים את מצפונה ומוסריותה של החברה הישראלית. חשוב לי, שהגלריה תהיה דחוסה בדמויות, שיכולות להציל את מדינת ישראל מעצמה וירגיעו אותי, הקשיש, שאני לאחר לכתי מכאן משאיר לנכדי ולניני שבדרך מדינה, שתצליח לחלץ עצמה מהסחרור הלאומני, ותאמר לא למציאות של כיבוש. אחת הדמויות שאני מבקש לאסוף לאותה גלריה, היא הסופרת והמתרגמת אילנה המרמן, חברת מערכת הוצאת הספרים "עם עובד". בחירת אילנה המרמן - שאינני מכיר אותה אישית - לא באה רק עקב תרומתה המבורכת לארון הספרים של כל שוחר תרבות, בתרגמה לעברית מיצירותיהם של אלבר קאמי, ברטולד ברכט, גוסטב פלובר, פרידריך ניטשה, פראנץ קפקא ועוד. הבחירה לא נובעת רק מקריאת ספרה המרגש "במזל סרטן: משא לבלי שוב", ספר בו היא מתארת יחד עם חברהּ לחיים, יורגאן ניראד, את אחרית ימיו עד שנפטר ממחלת הסרטן. תקצר היריעה מלפרט בפרוטרוט את כל עבודתה הספרותית המגוונת: בכתיבה, בתרגום ובעריכה וכן בהיותה כלת פרס טשרניחובסקי על מפעל חיים, והיותה אחת הדמויות הבולטות בנוף הספרותי שלנו. בחירתי היא ספונטאנית לאחר שחזרתי לקרוא כתבה, שהופיעה לפני 13 שנים ב"מוסף לסופרים" בעיתון הארץ, בה תיארה אילנה כיצד העבירה צעירות פלשתיניות לתוך שטחה של ישראל ללא האישורים הנדרשים. אילנה המרמן מודעת לכך, שהיא עברה על החוק. היא מוכנה לשלם את המחיר על החלטתה לפרוץ את מעגל האדישות של החברה הישראלית, שאינה מודעת מה מתרחש כמטחווי קשת מביתה, כיצד נרמסים כאן על-יד בתינו זכויות אדם. מה קורה לנו כחברה בתוקף העובדה, שאנחנו יותר מיובל שנים שולטים על עם אחר. אילנה המרמן אינה מסתגרת במגדל שן של עשיה ספרותית. האישה, שנתנה לדור הצעיר את התרגום הנפלא ל"נסיך הקטן" לאחר שנים של התייגעות ממליצות ארכאיות של תרגום ישן של אריה לרנר, מצליחה להעמיד סוף-סוף לדיון ציבורי נוקב במדינת ישראל, האמנם אנחנו מדינת חוק. בגילוי דעת, שפרסמה בעקבות הדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגדה על שאירחה בביתה בתל אביב שלוש נערות פלשתיניות שמעולם לא ראו ים, כותבת אילנה: "... יש להעמיד לדיון ציבורי נוקב במדינת ישראל: האמנם מדינת חוק? האמנם דמוקרטיה? האמנם מדינה, שזכויות היסוד של האדם בה מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין" כמו שנקבע בסעיף הפתיחה של חוק היסוד כבוד האדם וחרותו? ואם לא מדינה דמוקראטית ולא מדינת חוק, מהו הקו שמעבר לו איננו יכולים להוסיף לכבד את חוקיה וצוויה בלי לבגוד בצו מצפוננו הדורש מאיתנו, בדיוק כלשון החוק של מדינתנו להגן על כבוד האדם וחירותו - על כבודו של כל אדם, לאו-דווקא האדם היהודי או הישראלי. בימים של חרדה, שאנחנו משאירים לדור הבא מדינה שכבר משיקה לפאשיזם, חשוב לי שתצאנה לזירה הציבורית רבבות אילנה המרמן.