מבוא:
הפוסטים שלי נכתבים בסיטונות ומוקדשים רובם ככולם למאבק להצלת הדמוקרטיה מפני הבריונים הפוליטיים בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן, ומפני עוד 61 ח"כים הנחלקים בין תומכי הדיקטטורה לבין סתם קרנפים. מיעוט הפוסטים עוסק בהיסטוריה ובספרות ובכדורגל. אך הפוסט הנוכחי שונה מכולם. הוא גם נכתב בהיסוס. בהלמות לב מהירה אצל מי שסובל מדופק נמוך מדי.
מהות:
ב-14 במאי 1948 שיחקתי סטנגה - זה כדורגל בין מדרכות - ברחוב נחלת בנימין סמוך לרמב"ם, תל אביב, ומן הקיוסק של מר פרדו בקע קולו של דוד בן-גוריון שקרא את מגילת העצמאות והכריז על הקמת מדינת ישראל. מאז כל ממשלה שכיהנה בישראל, לרבות אלה שמתחתי עליהן ביקורת נוקבת ומתמשכת בעיתונות, הייתה שלי. רגזתי בכל פעם שמנהיג זר, יהיה נשוא פנים ככל שיהיה, פגע בכבודה וביזה את העומד בראשה.
אך כפי שסיפרתי בפוסט קודם, עתה, לקראת יום הולדתי ה-85, כאשר נשיא צרפת עמנואל מקרוון השפיל את ביבי, שיזם ביקור מיותר בארמון האליזה כדי לעשות סופשבוע עינוגי בפאריס על חשבון האומה, אירע לי במפתיע משהו מדאיג. לראשונה בחיי לא הסתייגתי מהפגיעה בכבודו של ראש הממשלה. לא הצלחתי להביא את עצמי לכעוס על מקרון בעקבות יחסו הצונן כלפי נתניהו. לא אכפת היה לי, אם לא גרוע מזה.
תחושה מעיקה לא הניחה לי, ומזה כמה ימים הגעתי למסקנה שבעצם איני רוצה להעלותה על הכתב, בכל זאת אני מפרסמה כדי לא לעשות שקר בנפשי, וזו היא: אם אכן יעלה בידי ממשלת הזדון והעבריינים בראשות נתניהו ואיתמר בן-גביר ואריה דרעי ויריב לוין לאשר את ההפיכה השלטונית האנטי-דמוקרטית שלהם כי אז לראשונה ב-75 שנות העצמאות היא אינה עוד "שלי". היא אינה מייצגת אותי. אינה מוסמכת לדבר בשמי. "בקהלה אל ייחד כבודי".
נכון, לביבי זה לא מעלה ולא מוריד. הוא אינו צריך ממני דבר. הרי איני שולח אליו בקבוקי שמפניה ומתנות יקרות ערך וסיגרים, אז מי אני בכלל? אבל לי עם עצמי זה חשוב. זו ארצי. זו מולדתי האהובה. לעולם. אבל לראשונה בתולדותיה אין לי בה ממשלה, לא ראויה ולא מזקת. היא לא שלי. עם אישור ההפיכה הדיקטטורית בכנסת חדלה הממשלה להיות לגיטימית. קשה לי לקרוא מה שנכתב בשורה האחרונה, אך איני חוזר בי.
מה לעשות במצב זה? היש מוצא מבור התחתיות אליו גררה אותנו שלישיית הזדון? בוודאי, שניים. האחד קשה. האחר קשה מאוד. אכתוב ואציג את הפתרונות בקרוב. הרי כבר התארכה היריעה. נשאלתי אם חרף כל זאת נותרתי אופטימי. כן וכן וכן. ניפגש בהפגנה. נתראה ברחוב ובכיכר ועל הגשר. המחאה מתעצמת ויש לנו סיכוי לנצח.
ריבונו של עולם, בואו נצא לרחובות ולכיכרות, ולא נישאר בבית. נערה ונער, ישישה וישיש, אזרחית ואזרח, כולנו - בואו להפגין ולהניף דגל כחול לבן ולחוש בחום עד כמה אנו אוהבים את הארץ הזאת.