זאת הפעם השלישית מאז קום המדינה לפני קרוב ל-75 שנה שהעם, ברובו, אמר את דברו. בפעם הראשונה זה היה במלחמת העצמאות. דוד בן-גוריון אכן הכריז על עצמאות אבל היה זה העם שלחם עליה בכול נפשו ומאודו. בפעם השנייה שהעם אמר את דברו היה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בשל השבר באמון בהנהגה, ואילץ את הממשלה בראשות גולדה מאיר לפרוש. בפעם השלישית שהעם, ברובו, ללא צל של ספק, אומר את דברו - זה בימינו לנוכח הגזרות שממשלת זדון, על כל שלוחותיה, על דובריה ושותקייה, מתכוונת להנחית חורבן על המדינה היהודית ופגיעה אנושה בעם היהודי.
כאשר ראיתי את רבבות המפגינים, שהלכו ורבו, ברחבי הארץ, בערים הגדולות ובפריפריה, דימיינתי בעיני רוחי את הבריקדות של לוחמי החופש בהיסטוריה ונזכרתי בשיר של איש בית"ר ולוחם אצ"ל, מיכאל אשבל, אשר הבית שלו הוא הבא:
עלי בריקדות ניפגש, ניפגש!
עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש
רובה אל רובה, קנה יצדיע
כדור אל כדור יריע
עלי בריקדות, עלי בריקדות ניפגש!
ויש לי תחושה עמוקה מאוד שאם חרב הגזרות לא תוחזר לנדנה - העם, ברובו, יעלה על בריקדות עד כדי מרד. בהיסטוריה בכלל, לרבות בעם היהודי, העם נדרש למרוד במלכות הרקובה והמושחתת, ולעתים אווילית, כדי ליצור סדר יום אחר, חברה אחרת, ולהשיב את "שופטינו כבראשונה" ולחדש ימינו כקדם לשלטון זדון.
במוצ"ש האחרון, ראינו בפעם הראשון הפגנה מרשימה ב"אפרת" גדול היישובים בגוש-עציון נגד כוונות הממשלה. נשמעו קריאות כמו "זה ביזיון" "זה חילול הקודש" "מה שלמדנו מן התורה הוא שהכוח של השלטון משחית". נמסר לי כי תושבים מן היישוב הסמוך "תקוע" השתתפו אף הם בהפגנות, רובם בירושלים.