אם היו שואלים אותי על שיקול הדעת של מי אני סומך יותר - על שיקול הדעת של אסתר חיות ושופטי בית המשפט העליון לדורותיהם לעומת שיקול הדעת של יאיר לפיד, הייתי נותן ללא כל ספק את הציון הנמוך ביותר בשיקול הדעת, אפס, ליאיר לפיד, ולחיות ולציבור השופטים ציון גבוה יותר משמעותית. לטעמי ליאיר לפיד אין דעת, ולכן גם אין לו שיקול דעת, ואם היה לו סיכוי ללמוד פרק בדמוקרטיה ושיקול דעת לאורך הקרירה הפוליטית שלו, גם את זה הוא פספס. מאז ומתמיד הוא היה דיקטטור במפלגתו. לדעתי את השיקול הזה, השיקול האומר שלוין יזרע ולפיד יקצור, לוין מפקשש, ולולא היה מפקשש, היה מנהל את הרפורמה בדרך אחרת, שקולה יותר, מתונה יותר, איטית יותר, עם סיכויים הרבה יותר טובים להצליח, עם סיכויים שתגדיל אפילו את האטרקטיביות האלקטורלית של הימין ולא הפוך. יריב לוין חייב לקחת בחשבון את האפשרות שלפני שהוא יספיק ליהנות מפירות הרפורמה, הציבור יפנה לו עורף, הוא יעבור לאחר כבוד לספסלי האופוזיציה, והרפורמה תעבור כפרי בשל לידיים של הריקא לפיד, עם סמכויות מאוד רחבות, ועם ביקורת שיפוטית מוגבלת. כל פעולה שעושה לוין, כל תוכנית שהוא מתווה, חייבת לקחת בחשבון את האפשרות שבמסגרת הרפורמה, הכנסת והממשלה ימשכו חזק מידי את המושכות לכיוונן. שלטון בריא ורציני יוכל להסתדר עם זה, אך השלטון עלול להתחלף, ואז יעלה שלטון רופס, שלטור בור, שלטון ריק אשר יביא אותנו לסף תהום, ואז יעשה צעד אחד קדימה. אין סיבה לבלום, אין סיבה לוותר על רעיון הרפורמה. כל הצעה, כל רעיון מחייבים שיקול דעת מאוד רחב, חייבת להיות הפרדה בין השלבים. שינוי דרסטי של מספר נושאים במקביל לא רק מזיק לכלכלה, לא רק מזיק ללכידות החברתית, הוא מזיק לרפורמה עצמה, ליכולת לממש אותה וליכולת למנוע את ניצולה לרעה על-ידי שלטון אחר, שעלול לקחת אותנו עמה למקום הרבה יותר גרוע מזה שאנו נמצאים בו היום, טרם הרפורמה.