חלק מהתקשורת הישראלית (ישראל היום) הגדיר את אירועי הטרור של השבועות האחרונים כ"מציאות שחורה" או אנרכיה ביטחונית; הדברים מכוונים במיוחד לירושלים המזרחית, אך לא רק לה. לצערי עלי להסכים עם הגדרה זו למרות ואולי גם בגלל המשבר החוקתי בו אנו נתונים. דיונים פוליטיים חייבים להתקיים בפורומים אזרחיים דוגמת הכנסת שעה שתחושת הביטחון של הציבור חיובית ויציבה. במציאות ההפכפכה ד'היום השקט הנפשי איננו אופטימלי, בלשון המעטה. המצב אינו חדש או מפתיע על כי זו חזרה מצערת ומעצבנת על מחזות שכבר הוצגו לנו בעבר תחת הנהגת ממשלות אחרות, שהרדימו את הציבור באותן טענות הזויות ומסוכנות של צורך בהכלה והבלגה. הרצחנות הערבית פוגעת באזרחים ישראלים במחזוריות וברצף בלתי-מתקבלים על הדעת. הפעם הדברים מרתיחים עוד יותר, גם מבחינת האופי האזרחי המובהק של הקורבנות וגם בגלל שכיחות הפיגועים. הפעם נבחרה ממשלת ימין והציפיות הציבוריות ממנה שונות(לפחות של רוב הבוחרים), אולם עד כה השגרה נמשכת... קיימת הבנה ציבורית לכך שהממשלה נכנסה לתפקידה רק לפני שבועות ספורים. פרק הזמן הקצר בשילוב עם המשבר החוקתי אינם מתירים לה לעשות בנושא הטרור כמיטב יכולתה, גם לו התאמצה מאוד. הרושם שנוצר הוא שחרף העובדה שהפיקוד העליון של הצבא השתנה והשר הממונה על המשטרה התחלף נותרו הגופים עצמם במסגרת קונספטואלית ותפעולית ישנה ובלתי-יעילה, בעיקר ברמת הפיקוד הבכיר, שתפקוד חלק מאנשיו מזכיר רפלקס מותנה ישנוני. קיימת זיקה חזקה בין המשבר החוקתי הנוכחי לחוסר היעילות הבלתי מתקבלת על הדעת של "הצבא החזק ביותר במזרח התיכון" בטיפולו בטרור הפלשתיני והאסלמיסטי. אומנם קיימים גם אילוצים מדיניים שרובם חוזרים ונישנים, ולמרבית "הפלא" חוזרים אלינו מדי שנה החגים המוסלמים - כרמדאן, ומתרצים את "אמנת השב ואל תעשה" ואת רפיסות הטיפול הישראלי באיום על האזרחים. הפעם קיים גם איום אזרחי (פלילי ואחר) מוגבר, שבו אמורים לטפל המשטרה, מערכת אכיפת החוק והקבינט לביטחון הפנים - אך "לא דובים ולא יער". במצב של איומים מבית ומבחוץ חייב מנוע השינויים להיות סימולטני ודינמי אך להוותנו הוא בעיקר רדום. סוגיית חלקה של המשטרה במצב ובעיותיו של השר לביטחון הלאומי היא נושא לדיון נפרד. הטרור המוסלמי לגווניו הוא בעיקרו בעיה צה"לית וצה"ל נראה מוטרד ומטריד; יען כי עדיין שולטים בו עקרונות המעדיפים דימוי על רמת ביטחון. סיפורי-הבדים והתירוצים בדבר קיומם של רמדאן וחגים נוספים, על תפילות בירושלים ולא רק שם, על בית דין בינלאומי בהאג או אירגונים עוינים באו"ם ו"סיורים" אלימים של גורמים מאירופה וארה"ב בישראל במטרה לשבש במשותף עם הערבים את הביטחון הלאומי הישראלי - ארוכים כאורך הגלות ובלתי רלוונטיים ברובם כשלג ד'אשתקד. בג"ץ - אף הוא משתמש בהם בתכיפות בכדי להצדיק את פסיקותיו ה"מהפכניות" חדשים לבקרים. רובם המכריע של התירוצים הינם תולדה של אינטרסים זרים וכולם באים ע"ח הציבור הישראלי שבאיוולותו למד להסתגל לרצח שיטתי המתבצע בו כבר עשרות שנים במדינתו הריבונית... זו איננה גזירה משמים. זהו עיוורון-מודרך שמתעורר לחיים לפי נוחיות אויבי המדינה וביסודו שיקולים עויינים. זהו גם מבחן לנחישות הממשלה, סבלנות הציבור ועומק הפיצול בדעת הקהל בין הצורך להכריע את האלימות ובין הרצון לשמור על "השקט התעשייתי", בעיקר במרכז הארץ. הפתרון, כתמיד, טמון - בדומה לכל עימות כוחני - במענה יוזם ומגוון-אמצעים שהפעלתו ביעילות ונחישות מובילה לשחיקת הטרור עד להתשתו המלאה. ממשוואה פוליטית ביטחונית זו יש להוציא כליל את בג"ץ, על שום שתרומתו לכשל גדולה בהרבה מתרומתו לשיפור הביטחון האזרחי והלאומי של ישראל.¹ על הימין בממשלה זו לדחוף בהתמדה ובנחישות לשינוי כיוון החשיבה בקבינט ובפעילות בשטח.² חובה לפתוח במסע הסברה רציני נגד החינוך הפלשתיני לאלימות ורצח ובכלל זה הטלת פיקוח ישראלי על זה הניתן במזרח ירושלים. יש לחבר למערכת הקריטריונים והדרישות את חוסר האונים - כביכול - של הורי הנוער הערבי המשתתף בטרור ועליהם לשאת באחריות לנערים קטינים. צעדים אלה הם גם תגובה לכל ניסיון חיצוני למנוע מישראל הגנה אפקטיבית על אזרחיה ותושביה - שהיא החובה היסודית של מדינה ריבונית לאזרחיה. לאחרונה, מושמעות בחלקים מן הציבור אמרות הגורסות: שדמוקרטיה אינה מסתיימת בבחירות, או: שאינה מתחילה בבחירות ושלישית: שדמוקרטיה בכלל אינה פונקציה של בחירות. זהו שימוש "יצירתי" בחופש הדיבור אך מעיד על בורות. בעניין זה אינני מתפלא על גייסותיו של לפיד...; לכל קהילה המבולבלים שלה... . הדמוקרטיה מורכבת דיה בכדי שתרחק מדברי שקר, איוולת ורמאות ותתמודד בשום-שכל עם המציאות שמזמן לנו העולם בו אנו חיים.