כשאני כותב את המאמר מתנגנות בידי המקלידות שירתה של המשוררת רחל: "אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי...". בלבי מתנגנות גם המלים: "כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דְּמָעוֹת פְּרֵידָה..." אך בעוד רחל מבטיחה להמתין עד יכבו חייה, אני אינני מוכן לחכות "עַד יְכַבּוּ חַיַּי". אני מצטרף לנאבקים, שעוד היום יחול השינוי ההכרחי כדי שלא נגיע לחורבן ביתנו הלאומי השלישי, הבית היפה והאהוב, שנבנה בדם וביזע מאז תחילת העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19.
אני חש בכאב רב, שעלולים להיהרס נדבכי קיומנו הלאומי בארצנו האהובה, אם נשב בשקט ולא נפעל, לכן אני ממשיך את שירת רחל, קולי קורא - "קוֹל קוֹרֵא בְּעוֹז, קוֹל בּוֹכֶה בְּדָמִי". אינני מרשה לעצמי רק לבכות, אני עושה כל מה שיכולים לעשות שלהי העשור התשיעי של חיי. הם יכולים לעשות מעט, ואת המעט הזה אני עושה באהבה רבה.
אני כואב את המציאות, בה התנגדות נחרצת של רבבות מפגינים למהלכיה המסוכנים של ממשלת ישראל לא מצליחה לפרוץ פרץ קט לחלקים משמעותיים בבסיסי התמיכה הנלהבים בנתניהו-סמוטריץ-בן-גביר והמפלגות הדתיות. כואב לי, שלא הצלחנו לעצב נרטיב, שיפלס דרך לבסיסי התמיכה במפלגות הימין והציבור הדתי-חרדי. מדובר בציבור ערכי, שחשוב למצוא מסילות ללבו. אסור לנו להשלים עם העובדה הכואבת, שמחצית העם לא אתנו במאבקנו הצודק.
בנוסף לכאב, כי לא מצאנו דרך אל לבבות החברה הדתית והחרדית הגדולה, שבבסיסיה ישנו ציבור ערכי רב. אני גם כואב את המציאות המרה, שלא מצאנו דרך אל לבה של אוכלוסייה גדולה בישראל - האוכלוסייה הערבית.
אני חושש ממה שעלול להתרחש בארצנו האהובה מיד אחרי הקריאה השלישית, שתאושר ה"רפורמה". בחסות בית משפט עליון ממושמע עלולה להתרחש מדיניות של הפקעת קרקעות פרטיות של פלשתינים לטובת הרחבת התנחלויות קיימות והקמת התנחלויות נוספות ביהודה ובשומרון. המהלך הזה עלול לעלות את חיינו על שרטון של מציאות מדממת עם מחירי דמים יקרים וחורבנם של נדבכים לאומיים שהקמנו בדם, ביזע והאהבה רבה. די לנו, די והותר, עם החורבן הראשון בשנת 586 לפני הספירה ועם החורבן השני בשנת 70 לספירה.