מאה מטרים מפרידים בין גִ'סְר אֶ-זַּרְקָא (בערבית: جسر الزرقاء, לעיתים נקרא בפשטות "ג'סר" לבין קיסריה. איך אני יודע? הייתי שם. יש שם סוללת עפר שהוקמה שחוצצת בין שני הישובים. עליתי על שוחת העפר. צעד אחר צעד. הים והרוח נושבת בעורפך. מזג אוויר אביבי. בריזה נעימה. לרגע אתה יכול לשכוח שאתה בכלל בישראל. רק הדרך שעולה אל סוללת העפר מזכירה לך את המציאות הנוקבת. מדמנה, זבל ופסולת בניין נערמים לצידה. אני עולה על סוללת העפר. מרחוק אפשר לראות את הים. התחושה היא של טיול שנתי, ואז זה מכה בך. רגע, מה? הבניינים האפרוריים של ג'סר נמצאים במרחק נגיעה ממך. אתה מסיט את המבט לצד שמאל, וביתיה המוריקים של קיסריה נמצאים לנגד עינך. המדשאות המטופחות. הוילות היפיפיות. הנשימה נעתקת. זה דוקר בך. לרגע אחד השסעים הגדולים של ישראל נפרס לנגד עינך במלוא תפארתו הרעה. הפער בין עניים ועשירים. פריפריה למרכז. ערבים ויהודים. 100 מטרים מפרידים, עולם ומלואו מפריד בעיניהם. משהו לא נתפס בחווייה הזאת כשאתה על סוללת העפר, ומיליון שאלות צפות אצלך בבטן. "מי יזם את סוללת עפר הזאת?". "מי הקים אותה?". אתה הופך להיות שיפוטי מהר מאוד. "בטח תושבי קיסריה שבתיהם נמצאים בקרבת הישוב, הם אלה שעשו זאת". בא לך לצעוק "בושה, בושה, בושה" אבל הדיבור נאלם. הלב נחמץ.