בספר שמואל א' עולה דמותו של המלך שאול כדמות טראגית. הוא מתואר כמלך משבט בנימין הנבחר על-ידי הנביא שמואל, ועם הופעתו של הרועה דויד בן ישי בקרב עם גָליַת הפלשתי, הסיפורים מוּטים לכיוון דויד: המספר התנ"כי כותב את הסיפורים מתוך אהדה והערצה לדויד המלך משבט יהודה, וגם תוך סלחנות לפגמיו וחולשותיו. לאחר השגיאה שעשה שאול בן קיש משבט בנימין במלחמה עם אגג מלך עמלק, הכתוב המקראי אינו סלחני כלפי המלך שאול, כיוון שהוא לא ציית לדבריו של הנביא שמואל ולצַו של האל. שאול לא הרג את אגג מתוך רחמים עליו. הנביא היה קשה ונוקב כלפיו: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל, הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ, אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה; ויאמרו (וַיֹּאמֶר) לוֹ, דַּבֵּר. ^ס יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה, בְּדָרֶךְ; וַיֹּאמֶר, לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ, עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם. יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה; וַתַּעַט, אֶל-הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. ^ס כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה, וָאֵלֵךְ, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְהוָה; וָאָבִיא, אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת-עֲמָלֵק, הֶחֱרַמְתִּי. כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, רֵאשִׁית הַחֵרֶם, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּגִּלְגָּל. ^ס כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים, כִּשְׁמֹעַ, בְּקוֹל יְהוָה: הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר: יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ, מִמֶּלֶךְ. ^ס כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְהוָה וְאֶת-דְּבָרֶיךָ: כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם, וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. כה וְעַתָּה, שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי; וְשׁוּב עִמִּי, וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה. כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ: כִּי מָאַסְתָּה, אֶת-דְּבַר יְהוָה, וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה, מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. ^ס כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. ^ס כוח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ. ^ס כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם: כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם. ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי--עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי-עַמִּי, וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל; וְשׁוּב עִמִּי, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל, אַחֲרֵי שָׁאוּל; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל, לַיהוָה. ^ס לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו, אֲגַג מַעֲדַנֹּת; וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת. ^ס לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל--כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ; וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה, בַּגִּלְגָּל. ^ס לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה; וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ, גִּבְעַת שָׁאוּל. לה וְלֹא-יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת-שָׁאוּל, עַד-יוֹם מוֹתוֹ, כִּי-הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-שָׁאוּל; וַיהוָה נִחָם, כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל עַל-יִשְׂרָאֵל. הנביא שמואל הוציא להורג את אגג מלך עמלק. וסופו של שאול היה אכן מר, והמלכות עברה לדויד הרועה הצעיר מבית לחם, משבט יהודה. המלך שאול נפל בקרב עם פלשתים על הר גלבוע ודויד היה למלך שאיחד את כל השבטים. כיצד? הוא בחר במובלעת של "ירושלים" בין שטחי השבטים יהודה ובנימין, והפך אותה לעיר בירה של כל השבטים. לאחר הניצחון על היבוסים וכיבוש העיר ירושלים, היא הפכה לעיר דויד, ועם הדורות הפכה מעיר ארצית לסמל. גורלו הטראגי של שאול בן קיש הפך אותו לאהוב על-ידי משוררים וסופרים רבים. ידועים שיריו של שאול טשרניחובקי על שאול המלך (כך השיר "בעין דור") וכן שיריו של נתן אלתרמן (כך השיר "הנה תמו יום קרב וערבו"). גם אני כמשורר כתבתי שירים על שאול המלך (למשל, השיר: "מלכנו הראשון בלילו האחרון" בספרי "רשות לתיקון עולם" 2016).

כשאנו קוראים את מגילת אסתר, גם אם אינה עוסקת בשאול כלל, מי שמכיר את ההיסטוריה התנ"כית, מגלה שהמגילה עושה בהיחבא תיקון לשאול המלך. כיצד? אנו קוראים את הגֵיניאוֹלוֹגיה של מרדכי היהודי בפתח המגילה:

אסתר פרק ב':

אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, בֶּן יָאִיר בֶּן-שִׁמְעִי בֶּן-קִישׁ--אִישׁ יְמִינִי. ו אֲשֶׁר הָגְלָה, מִירוּשָׁלַיִם, עִם-הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה, עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ-יְהוּדָה--אֲשֶׁר הֶגְלָה, נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. מתברר שגיבור המגילה הוא משבט בנימין, ממשפחתו של שאול המלך בן קיש. ככל שאנו קוראים במגילה, אנו נוכחים לדעת שהוא עומד במאבק קשה עם נציגו של העם העמלקי. ומיהו: המן האגגי, כנראה נצר לאגג מלך עמלק. במגילה מתחדש המאבק של העמלקים עם נצר לשאול המלך, ועם העם היהודי, העם של שאול המלך. הפעם מרדכי, כנציג של שאול, אינו חס על העמלקים: הוא מביא להשמדת המן האגגי וכל משפחתו, וכך הוא עושה תיקון לכישלון של שאול המלך בספר שמואל א'. עליי להעיר שהפרשנים נחלקו האם המן הוא צאצא גנטי ממש לאגג מלך עמלק, או שהוא ממשיך רוחני של דרכו: הרצון להשמיד את עם ישראל. ידוע לנו שבספר דברי הימים א' (ד', מג) מסופר על חבורת לוחמים מבני שבט שמעון, אשר בימי המלך חזקיהו היכו את "שארית הפליטה לעמלק". האם זה מרמז שהעם העמלקי הושמד לחלוטין? עם זאת, יש טענה שהמדרש משלים פרט שחסר במקרא: בין נפילת אגג בשבי והוצאתו להורג (בחרבו של שמואל הנביא), הזדווג אגג עם שפחתו העמלקית, ועל-פי מדרש זה, המן הוא צאצא גנטי של אגג והשפחה העמלקית, לכן הוא נקרא "המן האגגי" (בכל מקום שהוזכר מדרש זה, אין מראה מקום למדרש. נראה שזו מסורת עממית)..

סיום המגילה מתאר את גורלו של מרדכי היהודי, פרק י': וְכָל-מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ, וּגְבוּרָתוֹ, וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי, אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ--הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים, עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים, לְמַלְכֵי, מָדַי וּפָרָס. ג כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו--דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ. מרדכי כמנהיג וכאיש ציבור גילה דאגה לעם היהודי. על-פי המגילה הוא הציל את העם שלו מכליה פיזית. היינו מצפים שיהיה אהוד על כל העם וייזכר כגיבור לדורות. למעשה, כך אנו זוכרים אותה בפרספקטיבה של הדורות. אך לפי הפסוקים המסיימים של המגילה, הוא לא נתפס כך בעיני היהודים בדורו, שגרו בשושן הבירה. על-פי פסוקי הסיום הוא היה "רצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו". יש כאן לקח לכל מנהיג פוליטי העומד תמיד למבחן הציבור: למרות כל פעלו, הוא היה "רצוי לרוב אחיו" ולא לכל אחיו. אך מעשה אחד ייזכר לו לטובה תמיד: הוא תיקן את החטא של שאול בימי הנביא שמואל, ובית שאול לדורותיו ודאי הכיר לו טובה על כך שקם להם יורש לבית משפחת קיש שחולל את התיקון שחיכו לו דורות.

חג פורים שימר לכולנו את הזיכרון הזה לדורות: נס ההצלה של עם ישראל בעיר שושן הבירה. המן הוציא צו פרק ג': החג חל בימים י"ד וט"ו באדר, לפי המגילה, על-פי הפּוּר אשר נפל: על-פי הגורל שנעשה נקבע תאריך זה ליום ההשמדה של העם היהודי (פירוש המילה "פּוּר" בפרסית הוא: גורל). במזרח הקדמון נהגו לקבל החלטות פוליטיות באמצעות הטלת גורל. התברר שהגורל התהפך: "ונַהפוךְ הוּא": ט', א: וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. ב נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. היהודים ניצלו, הם ניצחו את אויביהם ואלה היו ימי שמחת הניצחון. המנהגים שנקבעו: פרק ט', פסוק כ"א: לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. לכן, קבעו חכמינו בתלמוד בבלי: "משנכנס אדר, מרבּין בשׂמחה" (תענית כ"ט עמוד א). מצוות המגילה הן באות מ': מגילה, משתה ושׂמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.