הסיפור הזה של חקיקת בזק במסגרת הרפורמה המשפטית, המתחוללת לנגד עינינו, כבר היה לעולמים. ההיסטוריה יודעת לספר על מפקד צבאי אחד ושמו פירוס, שנודע לפני 2,300 שנה כמומחה לניצחונות צבאיים וחרב להשכיר, שהוזמן לנצח בקרב מכריע אחד, ולמרות שניצח בו, התחרט בסופו של דבר על ניצחונו: 'עוד ניצחון כזה, ואבדנו'.
לפני 2,313 שנה מצאו עצמם בני העם הטרנטיני, שקועים במלחמה עקובה מדם מול הרומאים הנאורים. כדי לעשות סוף לסאגה המדממת הזו, שכרו הטרנטינים את כישוריו הצבאיים וחיילותיו של הלוחם המצליח פירוס. ואכן, בקרב אאוּסקוּלוּם שניהל בשנת 279 לפני הספירה, ניצח פירוס. ואף על-פי כן הבין פירוס שניצחונו אינו באמת ניצחון.
ניצחון פירוס צפוי מן הסתם גם לקואליציה השועטת ללא מעצורים לחוקי הרפורמה. לא שאיננו נצרכים לרפורמה. צריכים גם צריכים. ואין לי כל ספק ששר המשפטים לוין, שמנצח על החיזיון הזה, מנהל אותו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהגיע הזמן לקצץ את כנפי השתלטנות האימפריאליסטית של מערכת המשפט. "עשרים שנה אני מרוכז בזה", הוא הסביר את פשר דהירתו ללא מעצורים, ואני מעריך בזהירות המתבקשת, כי טענת יריבי נתניהו כאילו טובת בנימין נתניהו והצלתו מאימת הדין, היא זו שמנחה את לוין, ניצבת אצל לוין ממש בתחתית סולם העדיפות, סוג של מוצר לוואי אקראי. ביי פרודאקט.
באותה מידה סביר להניח, שמכבש הלחצים שמפעילה העסקונה החרדית בניצוחם השקט של יצחק גפני ויצחק גולדקנופף, אינו תוצאה של שכרון כוח, ברוח חטוף ואכול; שתביעתם להעביר כמה שיותר מהר את החקיקה לסיכול עילת הסבירות ולביטול זכותו של ביהמ"ש לפסול חוקים של הכנסת, כמו גם לחקיקת חוק החמץ וביטול תפיסת השוויון בנטל. מקורו בתחושתם הכנה, כי כך הם פועלים להיטיב עִם עַם ישראל (מה שלא ניתן לומר על חוק דרעי 2 וחוק המתנות לאישי ציבור, שֶׁמּוּנָעִים מתוך נגיעות פסולות, פרסונליות).
אבל מה לעשות, שלא כל הציבור בישראל חושב כמותם? מה לעשות שהעם בישראל גורס שהלחצים של שני הגימ"לים גפני-גלדקנופף, נובעים משיקולי טובת הנאה כיתתית, שנוגדת את טובת עם ישראל, ושהם מנצלים לרעה את כוחם שהתעצם בנקודת הזמן הנוכחית, על-מנת לתפוס ככל יכולתם כל עוד הדבר אפשרי?
חוזה לא כתוב בדיוק בשביל לפתור את הפלונטר הזה קיימת התיאוריה המקובלת על כל הוגי תורת המדינה באשר הם, הגורסת כי בין כל אזרחי המדינה הדמוקרטית המודרנית, ובינם לממשלתם, קיים סוג של חוזה בלתי כתוב, אמנה חברתית, שרואָה בציבור כולו סוג של שותפים להפלגה בספינה משותפת, שאף אחד מהם אינו מורשה לקדוח בקרקעיתה, גם במקרה שיש לו רוב.
מכוחה של אמנה חברתית לא כתובה זו, הסכים הציבור החילוני, כלומר רוב אזרחי המדינה, להמשיך ולשאת בעול קיומה, לטובת כלל אזרחיה, גם אם חלק מהם פחות נושאים בעול. למשל בעול הביטחוני הקיומי ובעול הכלכלי. אבל כאשר צד אחד בחוזה הלא כתוב מחליט לנצל קוניוקטורה זמנית כדי לגרוף את כל הקופה, מתקוממים כל האחרים. הפרה חד-צדדית של החוזה החברתי, מובילה גם את הצד השני להסתלק ממנו, באמצעות סרבנות לשרת את ביטחון המדינה וסרבנות לשאת חלק בתיחזוקה הכלכלי ובשאר מטלותיה הקיומיות עד כדי חשש לשרידותה.
יכולה הקואליציה להחליט מחר בבוקר ברוב קולות שכדור-הארץ שטוח. אז מה? זה מה שישטיח את כדור-הארץ? יכולה הקואליציה להחליט על חלוקה מחדש של המשאבים הציבוריים. אבל מי ידאג למלא אותם מחדש בתוכן ממשי? הפוליטיקאים חייבים להפנים, שבפוליטיקה, כפי שאמר אריק שרון, הגלגל מתגלגל: פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. אלה שנמצאים היום למעלה, לא יישארו שם לנצח. וכשהגלגל יתהפך, הם עלולים למצוא עצמם מול גל חקיקת נקם הפוכה, שהרציונל שלה יהיה בטענה שזה 'מנהג המקום'.
במה דברים אמורים? הקואליציה הבאה תוכל להחליט, למשל, על סגירת כל המטבחים הכשרים בצה"ל ובשירות הציבורי, בטענה שהרוב חילוני ואין לכפות עליו את עמדת המיעוט. או למנוע תקציב כלשהו, כולל הטבות הביטוח הלאומי (בריאות, אבטלה, בטלה, זיקנה, נכות, ילדים ועוד), כולל תקציבי תמיכה מוניציפלית וחינוכית, מכל מי שלא שירת בצבא. וגם לשלול רשיון נהיגה ממי שלא שירת. או לחוקק על איסור ברית המילה ולקבוע בחוק שרק אדם שהגיע לגיל 18 רשאי להחליט לגבי 'חבלה' בגופו.
היא יכולה להפוך את השבת ליום רגיל, תוך מתן האפשרות לכל עובד להחליט מתי יחול יום השבת שלו. ואפילו להחליט מכוח הרוב המקרי, שהמדינה חדלה להגן על חצי מיליון מתיישבי יו"ש, המועברים לאחריות הרש"פ, וכל אחד ינהג על-פי הבנתו. ההגיון של החלטה כזו זהה להגיון של החלטה בדבר היותו של כדור-הארץ שטוח, אבל ייתכן שיהיה לו רוב פרלמנטרי. והרוב קובע. תשאלו את גפני, לוין, רוטמן וחבריהם.
הגיעה העת לפתיחת דלתות הקואליציה בפני ההתבוננות לטווחים שמעבר לאף. גלגל חוזר בעולם ומה ששנוא עליך וכו'. לא ניצחון פירוס נחוץ אלא מבט למרחוק. עדיף שתהיו חכמים, מאשר צודקים.