גמרא ידועה היא במסכת בבא בתרא (קט"ז, א') "דרש ר' פנחס בן חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר... ואיש חכם יכפרנה". הרמ"א (רבי משה איסרליש) מביא דין זה להלכה בשולחן ערוך סוף סימן של"ה וכותב: "שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים".
דין זה אומר דרשני: הרי כל יהודי מתפלל עבור יהודי אחר הנמצא בצרה, ודאי שכל התפילות נשמעות, ומה טעם החובה ללכת אצל החכם דווקא שיתפלל? ומהי הדגשת הרמ"א שהוסיף שצריך ללכת ל"חכם שבעיר" דווקא?
בפנימיות הדברים, משמעות "חולה" אינו דווקא חולה בגשמיות, אלא כל אדם שחסר לו. לכל אחד מאיתנו הרי חסר, לא רק בגשמיות אלא גם ובעיקר ברוחניות. גם יהודי שעוסק כראוי בעבודת ה' באופן שלם, בלימוד תורה ובקיום מצוות, עדיין חסר הוא. כדי להבין מהו אותו חיסרון, יש להתבונן בפרשיות שקראנו בתורה בשבועות האחרונים:
כאשר לומדים בעיון את נושא הקמת המשכן, בעיקר על-פי פירוש רש"י מאור עינינו, מתחדדת שוב הדגשת התורה העוברת כחוט השני לכל אורך פרשיות אלו - שכל הקמת המשכן תלויה וקשורה באופן בלתי נפרד במשה רבינו. לא רק שמשה רבינו הוא עמוד התווך שבו ועל-ידו מתרחש כל תהליך בניית המשכן, אלא שבלי "מעשי ידיו של משה" עצמו, אין כל אפשרות לכלל ישראל לבנות את המשכן.
וכך כותב זאת רש"י בפרשת פקודי (ל"ט, ל"ג), על המילים "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה ה' את משה .. ויביאו את המשכן אל משה", מפרש רש"י "שלא היו יכולין להקימו ... ומשה העמידו", ואמר הקב"ה למשה "עסוק אתה בידך והוא נזקף וקם מאליו". ובהמשך מדגיש רש"י (ל"ט, מ"ג): "ויברך אותם משה - אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וגו', והוא אחד מאחד-עשר מזמורים שבתפילה למשה".
והלוא פלא הוא, על-אף שבני ישראל התנדבו בשמחה מעל ומעבר עבור בניית המשכן וכליו, וטרחו בזריזות על הקמתו על-פי כל מה שנצטוו, עדיין לא הייתה שום אפשרות להקים את המשכן ולהביא להשראת השכינה במשכן, עד שמשה רבינו ישתף את עצמו בכל העבודות שעשו בני ישראל, ואמר "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו"; רק אז, כאשר כל העבודות נעשות יחד עם משה והופכות להיות גם מעשי ידיו של משה - רק אז אפשר לפעול "שתשרה שכינה במעשי ידיכם".
כלומר: גם כאשר היהודי עושה כל שביכולתו בעבודת ה' ובקיום התורה והמצוות, עליו לדעת שעל-מנת ש"תשרה שכינה במעשי ידיו". כלומר, כדי להגיע למטרה ולתכלית, שהיא המשכת האור האלוקי בגשמיות העולם, אין הוא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו - עליו להיות מקושר ומחובר ל"משה רבינו", שרק על-ידי הקשר איתו ושיתופו בעבודתו, ניתן להגיע לתכלית זו - השראת השכינה בגשמיות העולם.
זוהי הסיבה לחשיבות העצומה של ההתקשרות לצדיק בתורת החסידות, שכן כל עבודת ה' של יהודי באהבה, ביראה ובקיום התורה ומצוות בהידור, איננה יכולה להגיע לתכליתה, בלי ההתקשרות ל"משה רבינו" שבדורו (כפי שנאמר בתיקוני זוהר (תיקון ס"ט) ש"אתפשטותא דמשה בכל דור ודור"), שהוא "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" (ואתחנן ה', ה') ומחבר את נשמות ישראל לאבינו שבשמים.
זהו בעומק הדברים, משמעות ההלכה של "ילך אצל חכם שבעיר": אדם חולה הוא "חסר", שכן גם כאשר הוא עושה "ככל אשר ציווה ה' את משה", עדיין אינו יכול לפעול את תכלית עבודתו אם לא "יילך אצל חכם"; הוא מוכרח להיות בהתקשרות וחיבור ל'חכם', צדיק הדור, שרק בכוחו להביא את עבודת היהודי לשלימות, שתשרה שכינה במעשי ידיו, וממילא ירפא מחסרונו ו"מחלתו", ויוכל להביא קדושה לעצמו ולעולם.
זו כוונתו של הרמ"א, יילך ל"חכם שבעיר" - כלומר, יש להתקשר ולהתחבר ל'חכם' שכזה, שאיננו מסתגר בד' אמות של תורה ותפילה, אלא מצוי בתוככי ה"עיר", ה'רחוב' וה'חוץ', ומסור כל ימיו לכל אחד מבני ובנות ישראל גם כאשר הם נמצאים ב"רחובה של עיר", מעורר עליהם רחמים ועוסק עימם תדיר לרוממם, לחזקם ולקרבם ללימוד התורה וקיום המצוות.
זהו ה"חכם", ה"משה רבינו שבדור", שאליו יש להתחבר ולהתקשר, כדי שתשרה שכינה במעשי ידינו ונוכל למלא את תכלית כוונת הבריאה.
אלא שהתנאי להתקשרות זו היא כמובן, ראשית כל, "ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה", לקיים את רצון ה' בדיוק כפי שנצטווינו על-ידי משה, ורק אז כאשר מתקשרים ומתחברים לצדיק הדור, "וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה'", אזי משתתף הצדיק עימנו בעבודתנו, מברך אותנו, ומביא כל אחד ואחד מאיתנו לשלימותו האמיתית, "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשי ידינו כוננהו", בבניין בית המקדש השלישי בעגלא דידן ובזמן קריב.