יחס אמביוולנטי מובהק, דו-ערכי, הפגין כלפי חג הפסח מייסד המדינה דוד בן-גוריון, שליח ההשגחה לחולל נסי תקומת המדינה היהודית וקיבוץ הגלויות, בדיוק על-פי המתווה שחזו נביאי ישראל. מצד אחד העריץ את משה רבינו, המנהיג האולטימטיבי שזקף קומתה של משפחת עבדים כנועים ושפלים, שהייתה בהנהגתו לעם גאה, שיצא ביד רמה משיעבוד לעצמאות. מצד שני, הוא עצמו נמנע מלחגוג עם בני ביתו את ליל הסדר. במקום זאת העדיף את הסדר הצבאי המרכזי, עם החיילים והמפקדים, שהסבו ברוב עם באחד מבסיסי צה"ל. בשנותיו האחרונות, כחבר קיבוץ שדה בוקר, הוא חגג עם חברי הקיבוץ. ההיסטוריון ד"ר צבי צמרת ז"ל, שהלך לעולמו בפברואר האחרון, מציין כי "ילדיו ונכדיו על-פי רוב לא היו לצידו בליל הפסח" (רבעון 'האומה' גל' 229, 2/2023). בן-גוריון אהב את סיפור היציאה מגלות לגאולה, מפני שראה עצמו כמי שמשחזר, בתנאים ובנסיבות אחרים, את היציאה מגיא הצלמוות של הגלות, למדינת היהודים שעל הקמתה הכריז, ושאת המלחמה על עצמאותה ניהל. סיפור יציאת מצרים וליל הסדר שימש לו ארגומנט מנצח, להוכחת צידקת דרכה של הציונות, בפני כל באי תבל. בנאומו המשכנע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית של האו"ם לענייני א"י, ב-1946, אמר: "...לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקנים יודעים זאת?; היודעים הם כמה אנשים היו באניה?; ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? "והנה לפני יותר מ-3,300 שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים אחרי אכילת המצה במלים אלה: 'השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין', 'השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים'".

רוח הזמן

אף שבמישור האישי נמנע בן-גוריון מניהול סדר פסח כהלכתו, הוא הבין שקריאת ההגדה בליל הסדר חיונית להנחלת מורשת יציאת מצרים מדור לדור. הוא הכיר מקרוב את הנוסח המסורתי של ההגדה, ובשנת תשט"ז 'עיבד' אותה לרוח הזמן, כשניסח ממש בערב ליל הסדר (26.3.56) את 'אגדת ימינו' (כך התעקש ב"ג לכנות את ההגדה שחיבר לפני 66 שנה בדיוק), שתיארה במעין פראפרזה על ההגדה, את מצבה של המדינה בעת ההיא, חצי שנה בדיוק לפני מבצע סיני. תזכורת: בימי ההם הייתה ישראל הקטנה מוקפת מכל עבר באויבים שזממו להשמידה. החצוף והנועז מכולם היה שליט מצרים נאצר שאיים "להשליך את היהודים לים". בן-גוריון חשש אז שנאצר, ששקד להטריד את ישראל באמצעות מחבלים ('פידאיונים') זורעי הרג והרס, ייזום מלחמה - כדי לבסס את שלטונו. בגיליון האחרון של 'האומה', בעריכת יוסי אחימאיר, פירסם צמרת ז"ל את מאמרו האחרון, בו סקר לראשונה את ההגדה הבן גוריונית, שקרא הזקן בליל הסדר של הקיבוץ שבו היה חבר, שדה בוקר. בן-גוריון פותח בחששותיו של נאצר מהדחה, ובמאמציו ללכד את העם סביב האיבה לישראל; בסירובם של האמריקנים לספק לו נשק חדיש ובפנייתו לרוסיה הסובייטית: "ואבי העמים, גאון הדורות, גואל האנושיות והמנהיג רב החסד והחנון יוסף בן וויסריון סטלין", כתב בציניות תוך ציטוט תוארי ההפלגה שחלק לו כאן השמאל הרדיקלי, "קם מהקבר הגדול והמפואר אשר על-יד לנין, ויקרא הגרוזיני [סטאלין, שכונה כך בשל מוצאו מגרוזיה] ויאמר: גם אני שנאתי עם היהודי קשה העורף אשר לא ישתחווה לי ולא יישא שמי ולא יהלל וישבח ויפאר וירומם אותי כאשר ציוויתי לכל עמי תבל... ויתן לך בֵּרִיַה [יד ימינו של סטאלין] הנשק וכלי המלאכה הדרושים לך למען כלות עם ישראל, כי ידעתי כי שוחר שלום אתה ואוהב קידמה, כי כן שמעתי מפי מיקוניס וסנה וּוילנר [ראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שב"ג לועג להם]". הלאה: "ויהי בימי ההם ומשה [דיין, הרמטכ"ל], הוא שר צבא לישראל. וירא איש מצרי ברצועת עזה מכה איש עברי, ויפן כה וכה ויט מטהו ויקרא לצנחנים ויכו את מצרים מנה אחת אפים... ותצלח עליהם רוח הגבורה כמימים ימימה, וידע כל ישראל כי צה"ל הוא שיעמוד להם כאשר עמד לנו בשנת 1947... ונראה ביציאת המצרים מעזה ומחאן יונס ומרפיח... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, לא על-ידי מלאך או"ם ולא על-ידי שליח במועצת הביטחון, אלא על-ידי צה"ל בכבודו ובעצמו... ובכל רודני מצרים עשה שפטים - בדם ואש ותמרות עשן". ליהודי מאמין קשה לחיות עם הניסוחים הללו, הכמעט כפרניים, שאינם מאזכרים כלל שם שמים. ולמרות זאת בחרה דווקא בו ההשגחה העליונה ליישם את חזון הנביאים ותקוות הדורות, ולממש את ה'אתחלתא'. ללמדך, שבאין לנו הבנה בחשבונות שמים, נוכל רק להתבונן בפליאה, בשנה ה-75 למדינה שייסד הזקן, באותו יהודי קטן קומה וענק המעש, שעשה את זה. האיש והאגדה.מועד