פסק דין שהושג במרמה ניתן לביטול בהליך שנקרא משפט חוזר אזרחי. מי שנפגע מהמרמה זכאי להגיש תביעה לבית המשפט שנתן את פסק הדין ולדרוש את ביטולו. המרמה מתחלקת לשני סוגים - מרמה פנימית ומרמה חיצונית. המרמה הפנימית היא מרמה שמקורה בהתנהלות אחד הצדדים למשפט כמו הבאת עדי שקר, בידוי ראיות וכד'. המרמה החיצונית היא מרמה מצד בית המשפט עצמו כמו קבלת שוחד או שחיתות אחרת (טורג'מן נגד האחים עופר). למיטב ידיעתי לא נדונו בישראל תביעות בגין מרמה חיצונית אולי בגלל קשיי הוכחה, אך הנושא רחוק מאוד מלהיות תיאורטי. לדוגמה עורכת הדין רות דוד שהייתה פרקליטת מחוז ונחקרה בחשד לקבלת מתנות מרונאל פישר, טענה שהוא נותן מתנות גם לשופטים. עתירה לבג"ץ לחשיפה מלאה של חקירתה במשטרה נדחתה, מה שפגע קשה מאוד במראית פני הצדק ויצר את הרושם שלמערכת המשפט יש מה להסתיר. השאלה שתידון במאמר היא האם תביעה לביטול פסק דין בגלל מרמה חיצונית נתונה להתיישנות. חוק ההתישנות לא מתייחס למרמה חיצונית או למרמה בכלל. סעיף 7 לחוק שהתייחס למרמה פנימית בוטל ונשארה ההוראה הכללית בחוק שתביעה מתיישנת כעבור 7 שנים בעניין שאיננו מקרקעין. לכאורה ניתן היה לומר שמי שנפגע ממרמה חיצונית צריך להגיש את תביעתו תוך 7 שנים מיום שנודע לו על התרמית אחרת התביעה לא תוכל להידון. אולם לדעתי לא זה הדין. לדעתי חוק ההתיישנות לא חל על פסק דין שהושג במרמה חיצונית. זאת כיוון שהאינטרסים שעומדים בבסיס ההתישנות האזרחית לא חלים על תרמית חיצונית. להתישנות תביעה אזרחית יש כמה סיבות שהמרכזית בהן לענייננו היא שעל בית המשפט לעסוק בענייני היום ולא בארועים מהעבר הרחוק. האינטרס הזה לא קיים כשמדובר בתרמית חיצונית. שופט שנוהג במרמה, עושה מעשה חמור מאין כמוהו וענין כזה לא יכול להישכח. אי-אפשר להשאיר על-כנו פסק דין שניתן על-ידי שופט מושחת ולא משנה כמה זמן עבר מאז המעשה. זה הדין בארה"ב. במשפט האמריקני אין התיישנות על תביעה לביטול פסק דין שניתן מתוך מרמה של בית המשפט וגם אין שיהוי. ביהמ"ש העליון עמד על כך בפרשת טורג'מן, ולהלן דבריו - "כלל 60(b) מבחין, לפי פרשנות בתי המשפט בארצות הברית, בין מרמה "סתם" לבין מרמה כלפי בית המשפט. מרמה כלפי בית המשפט היא מושג מצומצם יותר של מרמה הכולל מרמה הנעשית על-ידי בית המשפט עצמו או על-ידי עורך דין המשמש בפניו וככזה מהווה "officer of the court". מרמה כזו מונעת למעשה מהצד השני להציג באופן מלא ואמיתי את עמדתו וטיעוניו. כך למשל בפסקי דין רבים נקבע כי זיוף או עדות שקר אינן מגיעים לכדי מרמה כלפי בית המשפט והן מהווים מרמה "סתם". לעומת זאת, שוחד או שחיתות אחרת של השופט או של חבר המושבעים יכולים להוות מרמה כלפי בית המשפט. גם מרמה אשר מעורב בה עורך הדין המופיע בפני בית המשפט יכולה לעלות לכדי מרמה כלפי בית המשפט (Sheldon R. Shapiro "Construction and Application of Provision of Rule 60(b) of Federal Rules of Civil Procedure" 19 A.L.R. Fed. 761 (2009)). להבחנה בין שני סוגי המרמה יש השלכות. כך למשל, כאשר מדובר במרמה "סתם" תביעה לביטול פסק הדין צריכה להיעשות תוך שנה אחת ממתן פסק הדין. הגבלה זו אינה קיימת ככל הנוגע למרמה כלפי בית המשפט. כמו-כן, שיהוי מטעם צד המעלה טענת המרמה יכול למנוע ממנו את ביטול פסק הדין בשל טענה זו. מניעה זו אינה קיימת, לפי מרבית בתי המשפט, כאשר מדובר במרמה כלפי בית המשפט (שם)". מן הראוי שזה יהיה הדין גם כאן. יש לפרש את חוק ההתישנות באופן שלא יחול על מרמה חיצונית. יצוין שהשאלה אם חוק ההתישנות חל על תביעות לביטול פסק דין סופי, בעילות אחרות, טרם הוכרעה בבית המשפט העליון (דנ"א 79/01, עין גב נ' מקורות). ככל שבית המשפט לא מחיל התיישנות על תביעה לביטול פסק דין בעילות "רגילות" מן הראוי שיעניק יחס לא פחות מקל לתביעה לביטול פסק דין בעילה החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת - מרמה מצד בית המשפט עצמו.