לקוראי טורים אלה ידועה דעתי כי היורדים מן המדינה תואמים את הגדרתו של יצחק רבין - "נפולת של נמושות". לא שאני מציע, חלילה, לאסור עליהם לערוק מן החובה המוסרית והלאומית והציבורית כלפי עצמאות העם היהודי, אבל זו דעתי ההולכת ומתחזקת על מהלכם - אותו הם מכבסים במילה האנגלית relocation. בארצות הניכר הם נידונו לחיי מיעוט, או רדיפה, או שבעצם פניהם להתבוללות. תופעה זו אינה חדשה. בספרו המרתק "כפירותיו של הרמב"ם" (מצוי בקריאת ראשיתו בלבד) הזכיר ד"ר ישראל נתנאל רובין את משה הנרבוני שכיהודים אחרים לא האמין באלוהים וסבר כי הדתות אוויליות. הוא נותר יהודי "מבחינה סוציולוגית", אבל רבים מהם סברו כי מאחר שממילא אין אלוהים - לא כדאי לסבול כדי לדבוק ביהדות. הרי הנצרות היא אוולת זהה בלי ייסורים. חלק מהם עשו relocation תחת כנפם של ישו ויוחנן המטביל ופאולוס. אך אין לי עניין לשוב לנושא אלא לשיאו. ידידה אמינה שמעה מפי מכר שלא ראתה זמן-מה כי נעלם מעיניה משום שאינו רוצה לחיות בארץ כזאת ונסע לרכוש לעצמו בית באחת ממדינות הים התיכון. היא נדהמה, והוא אמר לה כי אינו יחיד אלא רבים-רבים נוהגים כך. אפשר להבין, וחובה לגנות. תמיד הייתה ירידה מהארץ למצרים כלשהי, ונכון לעמוד על כך גם בעת החגיגות לזכר יציאת מצרים המקראית או בעלת אופי אחר שהחלה לפי מחקרי הפרופסור ישראל קנוהל לפני 3209 שנים. דוד בן-גוריון התבטא פעם בהגזמה כי 95% מחלוצי העלייה השנייה לא עמדו בעומס וירדו-חזרו לגולה. עם זאת אני סבור כי מי שעושה את הצעד הנואל עתה; מי שיורד לא סתם כך ביום של חול אלא בעיצומו של המאבק על דיוקנה של הארץ היהודית והדמוקרטית הזאת; ומי שמשאיר כאן אחריו משפחה למעמסה על הנותרים בעוד מיטב האומה מכתתת רגליה מהפגנה להפגנה, מנשיאת דגל כחול-לבן למשנהו - אינו רק חוטא בירידה אלא הוא ארכיטיפוס של התופעה הפסולה. אנו נסתדר בלעדיו. אנו ננצח למרות מעשה העריקות בעיצומה של המלחמה הסוציולוגית הזאת. אנו גם נגיע לאהדה-אהבה מחודשת עם היהודים הדתיים-לאומיים, שמתביישים באיתמר בן-גביר ובבצלאל סמוטריץ' לא פחות מאיתנו¹. אך אלה בינינו הנוטשים בעצם הימים האלה את ירושלים ותל אביב, ומתקחקים לעד משדרות ומבצת, מאגם הכנרת ומהר תבור כדי להתמקם בארץ זרה הם הכישלון שלנו והחרפה שלהם עצמם.