בשבת הבאה עלינו לטובה נקדם את השבת תוך כדי צירוף של שתי הפרשות פרשת "תזריע" ופרשת "מצורע". אי-אפשר להתעלם מהקשר בין הצער המלווה את החברה האנושית, שהתמודדה לאחרונה עם פגעי מגיפת הקורונה, ובין הנושא המרכזי בשתי הפרשות.
בימים של התמודדות עם מגיפה, שגבתה ברחבי העולם חיי רבבות רבות של בני אדם, יש משמעות מיוחדת לנושאים בפרשת השבוע שלנו - "תזריע" ופרשת "מצורע", המתמקדות בנושא כה חשוב - שמירה על היגיינה.
שמירה על היגיינת הגוף נתפסת בפרשות אלו כתשובה נאותה למניעת נזקים לגוף האדם ומניעת המגיפות, העלולות לאיים על קיומנו.
קיים דמיון בין חובות הבידוד מחוץ לחברה של חשוד או נגוע בנגיפים של המגיפה ובין הצעדים שנוקטת התורה בפרשת השבוע שלנו בדרישה
לצאת "אֶל מֵחוּץ לַמַחֲנֶה" (ויקרא, פרק י"ד, פסוק ג') ורק לאחר שבחן גורם מוסמך ו
"רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא לוֹ" (שם, פסוק, ד') ניתן האישור למי שחלה לחזור אל המחנה. כלומר, למקום מגוריו ולחיק משפחתו. מן הראוי לשים לב, שהגורם המוסמך, הנותן את האישור הוא הַכֹּהֵן. בימינו הרופא הוא הגורם המוסמך.
לשתי הפרשות, המחייבות אותנו לשמירה על בריאות הגוף, יש נוכחות חזקה בסדר היום של מחזור הקריאה בתורה, אבל הן נעדרו, למרבה הצער, מסדר היום של ממשלות ישראל, שלא נתנו דעתן להקציב את התקציב הדרוש לעבודה תקינה של המערכת הרפואה הציבורית בעתות משבר כמו המשבר הנוכחי.
מכסות התפוסה בבתי החולים הן עדות מצערת לעובדה כאובה.
הפרשות "תזריע" ו"מצורע" דורשות מאתנו כחברה ופרטים בתוכה לכונן מערכות חיים יום-יומיות, המקפידות על שמירת ההיגיינה ועל בריאות הגוף. אי-אפשר שלא להתפעל מתשומת לב רבה, שמפנים לעברנו הכתובים בדרישה להקפיד במצוות בריאות והיגיינה אישית.
אני רואה בצמד הפרשות "תזריע" "מצורע" כצמד מאתגר במיוחד,
המעניק לנו תודעה של אחריות אישית על בריאותנו. אנחנו מתוודעים לנגעים קשים מנשוא כמו צָרַעַת, בַּהֶרֶת, סַפַּחַת ועוד. אחריות בהתמודדות מוצלחת עם הנגעים מוטלת עלינו - על טיפוח תרבות ניקיון הגוף והסביבה.
יש חשיבות רבה על-רקע התקופה שהספר נכתב, שמלמדים אותנו על סימני הנגעים, על הסכנות הטמונות בהן. חשוב שמלמדים ומנחים כיצד לטפל בנגעים אלה. אומנם, ההנמקה במקרא אינה בעיקרה בריאותית, אלא יש לה במיוחד משמעות דתית - "וֶהֱיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא, פרק י"א, פסוק מ"ד), אך אין ספק שהילת הקדושה הרבה, המודגשת בשתי הפרשות מעניקה את הערך המוסף בכינון וביצירת הדפוסים החברתיים, המקפידים על כללי הבריאות, ניקיון הגוף והסביבה.
מה שבולט בפרשות אלו, לחברה אסור להשליך אדם נגוע,
החברה חייבת לדאוג לו. המנהיגות החברתית חייבת לשאת על גבה את האחריות הציבורית לעזור ולרפא-לטהר אדם, שנגע מגיפה חשוכה פקד אותו.
יש להוסיף נקודת זכות לטקסט המקראי במתן כלים להבחנה בריאותיים וחובות התמודדות לאדם בחברה היהודית וגם דורשת ממנו להצליח בהתמודדות עם הנגעים, כשמסביבו חברה שלא פעם כורעת תחת נטל של מגיפות. מרשימה התופעה, שדווקא הכוהנים שיש עליהם שלל חובות דתיות,
אותם כוהנים חלק מתפקידם לדאוג לחלש ולכל מי שהמגפה פקדה אותו - אין האדם הנגוע במחלה מופקר לגורלו.
אודה, שלצד המחמאות שלי לפרשה, אני חש אי-נוחות בדיון הארוך של סממני טומאה והנגעים בפרשות "תזריע" ו"מצורע". החיוב גובר, כשמוצגת התפיסה של התורה, שהכל נועד למען - "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". אני מקבל את קביעת התורה, המחייבת להרחיק מהחברה אדם חולה במחלה מדבקת.
אך קשה לי לקבל גם את הגדרת האישה היולדת אחרי לידה כאישה הנתונה במצב של טומאה.
מצער, שהרגע המשמעותי ביותר בחייה של האישה, הרגע המאושר שלה בנתינת חיים חדשים מתקשר עם מלה קשה כמו - טומאה. מה שהביאה האישה לאוויר העולם מתמקד בטהרה ולא בטומאה.
מקוממים במיוחד טווחי הזמן של הטומאה. אם האישה ילדה בן זכר טומאתה היא
שִׁבְעָה יָמִים. אם היא ילדה בת טומאתה נמשכת זמן ארוך יותר -
שִׁבְעִים יוֹם. כואבת לי מאוד הנימה של הגדרת האישה כטמאה במשך זמן של 63 ימים נוספים, אם הביאה בת לאוויר העולם. "אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיע וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעָה יָמִים ...וְאִם נְקֵבָה תֵּלֵד שִׁבְעִים..." (ויקרא, פרק י"ב, פסוקים א'-ה').
קשה להבין את הקביעה של איסור על האישה אחרי לידה לבוא אל המקדש במשך
שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים אם מדובר בבן זכר, אבל אם האישה הביאה לעולם בת, חל עליה איסור לבוא אל חיקו של המקדש
שִׁשִּׁים וְשִׁשָּה יָמִים. לשם מה יש להכפיל את טווח זמן הטומאה אם נולדה בת.
כואב לי מאד, שבספר, שהוא כולו מתנה של ערכים מוסריים ואנושיים לחברה האנושית, מורחקת האישה ממקום הקדושה לששים וששה ימים, כי הביאה בת לאוויר העולם. טומאתה פוחתת לשלושים ושלושה ימים, אם הביאה בן לאוויר העולם.
אני רוחש כבוד לספר, שיש בו אידאלים המכתתים מלחמה לשלום. מקדשים שבת, יום מנוחה לאדם, ב"זכור" וב"שמור". מקדשים את החיים ב"לא תרצח". מקדשים את הקניין ב"לא תגנוב". מקדשים את המשפחה ב"לא תנאף". מצער אותי, שבספר החובק ערכים מוסריים נשגבים נכנס משפט המבזה את האישה.
איתן קלינסקי