רציתי לפתוח בסיפור אמיתי על איך השתמטתי משירות מילואים. בעבר הרחוק מאוד היה לי שירות מילואים עיקרי כמה עשרות ימים בשנה, משהו כמו 30 יום, ונע"ת "נוסף על תפקיד", ראש ציר בגיוס חירום. בכל תרגיל גיוס של יחידתי הייתי נקרא לנקודת איסוף, היו מוצמדים לי רכב ונהג צבאיים, והיינו עוברים יישוב יישוב מקו עכו/כרמיאל וצפונה, ומוסרים את הצווים למפקדי האזורים, שפיזרו את הצווים למפקדי החוליות וכו' (כיום אני משער שהטכנולוגיה ייתרה את שיטת הגיוס הזו). שנה ועוד שנה ועוד שנה והכל בנוסף לשמ"פ (שירות מילואים פעיל) הרגיל. ביקשתי שוב ושוב להיפטר מהפארך הזה, אבל לא עזר כלום, אמרו לי שאני מצטיין בתפקיד ואין לי תחליף. יום אחד פגשתי סוס קרבות ותיק ושיתפתי עמו את צרתי. הוא חייך ואמר "תדאג שהתרגיל הבא יתקיים כאשר אתה חולה, לא תוכל לבוא, ימצאו לך מחליף, ואז יעזבו אותך, הם תמיד קוראים לאחרון שביצע". שאלתי אותו "אבל אני לא קובע את התאריך מראש איך אני יכול לדאוג מראש שהתרגיל יתקיים כאשר אני חולה"? "זו כבר הבעיה שלך", ענה לי הסוס. רצה אלוהים, ובדיוק ביום של התרגיל הבא, הייתי ממש חולה. כאשר התקשרו אלי מנקודת האיסוף, בקושי דיברתי, כמובן שלא הגעתי ונמצא לי מחליף, ומאז כדברי הסוס לא נקראתי יותר. כשבוע לאחר השתמטותי מהשרות התייצבתי לבירור, אותות המחלה עדיין ניכרו באפי האדמדם, התרו בי שלא יקרה עוד פעם, אך עוד פעם זה לא יכול היה לקרות, כי פשוט לא נקראתי יותר לתפקיד הזה. האם השתמטתי? האם מחלתי הייתה כה אנושה? האם לא יכולתי להתייצב על-אף מצבי? האם המלצת אותו סוס קרבות לא שיחקה תפקיד בהשתמטות? מה ביני ובין הטייסים המשתמטים, האם אין עלי לקשוט עצמי טרם אני קושט אחרים?

ההבדל בין שטיקים של חיילים לבין מה שעשו הטייסים

את מלוא חיינו הפעילים, מגיל 18 עד גיל 45, 50, 55, 60 (תלוי בתפקיד, דרגה ובשנות ההתנדבות) אנו מחלקים עם צה"ל, לומדים במוסדות להשכלה גבוהה, מתחתנים, מולידים ילדים, שמחים, עצובים, הכל הכל באהבה רבה, עם צה"ל. צה"ל הוא חלק אינטגרלי מאתנו, ואנו חלק אינטגרלי ממנו. האם מערכת היחסים העמוסה והאינטנסיבית הזו היא נקייה מטריקים ומשטיקים? האם היוזמה, והחשיבה מחוץ לקופסה הנדרשים מאתנו במהלך השירות, לא מלווים אותנו גם בדרך לשירות ובחזרה ממנו? וכמובן הכל חייב להיות בגבולות הטעם הטוב, מבלי לפגוע בקודש הקודשים, ביטחונה של מדינת ישראל. והטייסים? הטייסים חצו ברגל גסה את גבולות הטעם הטוב, הטייסים בהתנהגותם פגעו בביטחונה של מדינת ישראל, ומדוע? 1) כי ניצלו את כוחם הצבאי על-מנת לאיין חקיקה בכנסת במהלך התהוותה, מה שאפילו בית המשפט לא ההין לעשות. 2) כי פעלו במאורגן לשם כך. 3) כי מכרו לציבור לוקש כאילו שירות המילואים של הטייסים הוא בהתנדבות.

חובה לשנות את הכללים

הטייסים ובכירים אחרים בצה"ל הפרו ברגל גסה את ההסכם הבלתי כתוב עמנו, הסכם הקובע שעם השירות לא משחקים, הם הביאו למצב שלוויכוח בין "דיקטטורת השופטים" לבין "דיקטטורת השולטים" נמצא פתרון גרוע מכל "דיקטטורת הטייסים". בין אסכולת נתניהו ובין אסכולת חיות, הכריע, לפחות זמנית, הנשק, הכריעו ה-16F וה-15F, ואם חפצי חיים אנו, מחובתנו לעגן בכתב את ההסכם עם המשרתים בצה"ל כך שהשירות, כל שירות, לא יהיה יותר כלי משחק למימוש אג'נדות פוליטיות.

והפתרון

איננו יכולים לחייב מראש את הטייסים לשמור על החוק ועל פקודות מטכ"ל, אם הטייסים רוצים אנרכיה בה הם יחליטו מתי יטוסו ומתי לא, נוכל אולי להענישם אך לא נוכל לקשור אותם לקוקפיט ולהכריחם לטוס, מה שאנו כן יכולים לעשות במסגרת העבודה על שינויי החקיקה הוא: 1) לבטל את ההתנדבות לשירות מילואים (אצל טייסים ונווטים זה אפשרי אחרי גיל 49, עד אז הם משרתים שירות מילואים רגיל). 2) להאריך את שירות המילואים הרגיל עד גיל 65 (או פחות בהתאם לצרכי הצבא בתפקידים ספציפיים) ובמקביל לאסור על יחידות צה"ל לקרוא למילואים לגילאים שהיום משתחררים ממילואים. 3) קריאה לשירות מילואים בפועל לאחר הגיל המותר היום תותנה באישור שר הביטחון. 4) בפועל לא יהיה כל שינוי מעשי בשירות, רק המילה התנדבות תימחק לחלוטין מהלקסיקון של שירות המילואים, ולא ניתן יהיה להשתמש בה עוד למירוק המצפון של המשתמטים, ולמירוק לשונם של אלופים במיל' ועיתונאים בגרוש המעודדים את הסרבנות ברדיו ובטלוויזיה. השתן שעלה לראשי הטייסים איננו בשליטתנו. אך אם חפצי חיים אנו, חלה עלינו החובה לעקר מהלקסיקון מילים מכובסות ובלתי מבוססות המכשירות השתמטות וסרבנות קולקטיבית, המסכנות באופן ממשי ומוחשי את הדמוקרטיה שלנו, המשליטות באמצעות תחנות הרדיו והטלוויזיה, גורמים דיקטטוריים המתקשטים בדרגותיהם הצבאיות מעל רשויות השלטון: מעל הממשלה, מעל הכנסת, ומעל בתי המשפט.