עוד לא קרה שפטירתה של אישיות נודעת בישראל תגדוש את העמודים הראשונים של עיתוני היום. אבל עורכי העיתונים נקטו צעד זה, נדיר כאמור, עם פטירתו של מאיר שלו. אנו נדרשים להיבט זה, של הבלטת הסתלקותו של שלו, לאו-דווקא מתוך הערכה לספריו שזכו לתפוצה רחבה, אלא לתופעה של הדיווח, ולכל הצדדים המגוונים של אישיותו. אנו מעלים את הסברה, הנשענת על מציאות ולפיה מותו של שלו "נסק" אל ראש הכותרות ואף גדש את העמודים הראשונים כולם. הלוא אין להניח כי עורכים נדברו ביניהם כדי שתגובתם, הנדפסת, תהיה אחידה, והיא נראית כאילו העורכים כרתו ברית ביניהם כדי שאף עיתון לא ייראה כאילו מותו של שלו אינו ראוי למעין כותרת חשובה. חשובה? בוודאי! אך לא עד כדי כך!.
ובכן, לטעמנו, לא תפוצת ספריו, גם לא ספרי הילדים שהירבה לכתוב, הם שגרמו להבלטה האדירה של מות הסופר. מהי הסיבה לכך? הרי הסיקור של מותו של סופר מעולה, עמוס עוז ז"ל, לא הגיע למידת ההבלטה כמו מותו של שלו. הסיבה לתופעה זו היא אופיו, אישיותו, של מאיר שלו.
היכרותי עימו לא הייתה עמוקה, אך אפשר היה להגיע למסקנה זו, גם לאחר האזנה לדבריו המשודרים ברדיו או לצפייה בהופעותיו - בתחומים שונים - בטלוויזיה. ייתכן מאד, וגם זאת סברה, שציבור הקוראים, המאזינים והצופים, ובכלל כל חובבי מגזרי התרבות למיניהם, שבעו אף מאסו בנאומים ובהתבטאויות עטופים כולם במעין גודש הצהרתי, אף נפוח, בבחינת "אני, אני, אני...". לא זו הייתה דרכו של שלו בשיחו עם הציבור. הוא חלק עימנו את היקף השכלתו וידענותו בשפה פשוטה, מובנת לכל, לא נמלצת, כמובן. כמעט הייתי אומר: אפילו שפת סופרים לא הייתה שפתו! השפה שלו הייתה של "אחד משלנו". וזוהי אף הסיבה מדוע אחד מהישגיו החשובים היה הנגשת התנ"ך לציבור הרחב. כאן שפתו שלו לא הייתה "תנ"כית", אלא בתחום זה אכן נהג כמספר-סיפורים. והרי גם פרקי התנ"ך, עם כל ההבדלים החשובים, גדושים בסיפורים, אך שלו "תירגם" אותם, לנוחות הקוראים - לשפתו, כדי להטמיע בשומע אהבה, הבנה, לכתוב. אנו שרויים עתה רק בתחילת הנחשול של הנדפס והמשודר לאחר פטירתו. ועל כן אנו מייחלים כי הגודש יהיה בסגנון אישיותו של שלו: צנוע - ואיכותי. כדי שדמותו של שלו לא תאבד עקב הגודש.