המשבר בישראל הוא לא חוקתי, לא פוליטי וגם לא מנהיגותי, אלא תרבותי - ערכי: התנגשות חזיתית שנוצרה בדמוקרטיה הישראלית בין שתי תפיסות ליברליות הופכיות: ליברליזם של 'חרות' וליברליזם של 'חופש'. הנחת היסוד בליברליזם של 'חרות' (הדמוקרטיות האנגלוסקסיות) היא, שכגורם בטבע, על האדם להכפיף את התנהלותו להגיון הטבע וחוקיו האובייקטיביים; בהתנהלות הפיזית הדבר ברור: התחשבות ב'חוק הכבידה' מונעת קריסת גשרים ונפילת מטוסים; בתחום החברתי, הכפפת האדם למוסר שערכיו נגזרו מהחוקים שיוצרים את ההרמוניה בין מרכיבי הטבע, נועדה לחולל הרמוניה דומה - צדק חברתי בין בני האדם; בני האדם, כמו גורמים אחרים בטבע נבראים בלתי שווים ובשונה מהם גם בלי חסמים מולדים להגבלת התנהגותם - תורפה שהמוסר נועד לתקנה, כדי למנוע 'דרוויניזם חברתי'. 'חופש' בליברליזם של 'חרות' משמעו יכולת (שאין לאדם משועבד) לשאת באחריות אישית למילוי חובות חברתיות שנגזרות מהמוסר. הנחת היסוד בליברליזם של 'חופש' (הדמוקרטיות הקונטיננטליות) היא הפוכה להנחת היסוד בליברליזם של 'חרות'. בהשפעת 'מהפכה קאנט' 'האקזיסטנציאליסטית' אירופה הניחה כהגדרת בובר, ש'העולם נברא בצלם האדם'. על יסוד הנחה זו האדם האירופי הוצא מעבדות ל'חופש' ('שלילי' כהגדרת ישעיהו ברלין): השבה שוויונית של זכויות 'הפרא האצילי' של רוסו ב'אמנת זכויות', בלי התחשבות באי השוויון המולד בין בני האדם ובעובדה שהאדם נברא ללא רסנים להגבלת התנהגותו ולכן, בלי לציידו במוסר סדור להגבלתו. התפיסה ש'עולם שנברא בצלם האדם' התגלגלה להכרזה על 'מות האלוהים' והמוסר וסללה את הדרך לחיסולם התרבותי והפיזי של מייצגי התפיסה 'הישנה' ש'האדם נברא בצלם העולם'. ב'משמרתו' של ליברליזם 'החופש' האירופי הנאור נולדו שלוש מפלצות טוטליטריות: 'המהפכה הצרפתית' וספיחיה במאה ה-19 והקומוניזם והנאציזם במאה ה-20. מגיפת הקורונה והפלישה לאוקראינה במאה הנוכחית, חשפו את עומק הזנחת הביטחון הבריאותי, הדמוגרפי, האנרגטי והצבאי בדמוקרטיות האירופיות והן הוכחה שלא רק 'הרוע', אלא גם 'הטוב' ומנהיגות חמה ולבבית כשל מרקל, זקוקים למוסר מכוון. מקימי ישראל היו מודעים לתורפת הדמוקרטיה הליברלית האירופית ולכן החליטו שישראל תהיה כמו הדמוקרטיות האנגלוסקסיות ובהתאמה למורשת היהודית, דמוקרטיה ליברלית של 'חרות'; ערכיה נקבעו ב'מגילת העצמאות' ועוגנו בשני 'חוקי יסוד' שהקנו ל'מגילת העצמאות' מעמד של 'חוקה'. בעשורים האחרונים ישראל הוסבה 'מתחת לרדאר' לדמוקרטיה ליברלית של 'חופש' בהשפעת שני גורמים ראשיים; הראשון מערכת החינוך: כמו מברז בתחתיתה של חבית, רוקנו ממנה לימודי הפן התרבותי של היהדות, שבלי הכרתם 'ערכי המדינה' ש'במגילת העצמאות' ו'בחוקי היסוד' הם כאבן שאין לה הופכין; מפתח עליון ב'חבית' מוזרמים לתוכה תכני תרבות הליברליזם של 'חופש', מהם חשובים מאד, אך ללא איזונם ועימותם עם ערכי המדינה ותרבות 'החרות' הלאומית. הגורם השני להסבתה הערכית של ישראל היא מערכת המשפט; בניגוד לעיקרון הדמוקרטי המכונן, 'שוויון בפני החוק', נוצרו בה שני סוגי שופטים ושפיטות: 'שמרנים', ששופטים לאור 'ערכי המדינה' שבחוק שהם ערכי ליברליזם 'החרות והצדק' היהודי ומנגד, 'ליברלים' שפוסקים וגוזרים את הדין גם ברוח 'מהפכת החופש' הליברלית של הנאורות האירופית. ההתנגשות החזיתית ההאנטינגטונית שנוצרה בדמוקרטיה הישראלית בין תרבות של 'חובות האדם' שנגזרת מההנחה ש'האדם נברא בצלם העולם', לבין תרבות של 'זכויות האדם' שנגזרת מההנחה ש'העולם נברא בצלם האדם', גרמה להתמוטטות האיזון בין שלושת רשויות המדינה, לפגיעה קשה ביכולת המשילות ולפרורה של הלכידות הלאומית שיצרה אותה מחויבות קונצנזואלית לערכי 'מגילת העצמאות' ומורשתה. 'הרפורמה' החקיקתית שנועדה לשקם את המשילות עשתה שתי טעויות חמורות: היא ניצלה את משבר החלפת זהותה של ישראל מליברלית של 'חרות' לליברלית של 'חופש' כדי להקנות לה זהות שלישית, 'שמרנית אמריקנית'; היא מעצימה את ה'רשות המבצעת' כדי שיומנו שופטים מותאמים לה דתית, עדתית ופוליטית וכך להנציח מדינה 'קרחת מכאן ומכאן': לא דמוקרטית ולא יהודית. 'פשרת הנשיא' משאירה בעינה את הסינקרטיזם המשפטי ולכן מנציחה גורם ראשי לשבר התרבותי. יוזמת ה'חוקה לישראל' מתעלמת מ'הפיל' שבחדר: התעלמות ארוכת שנים של רשויות המדינה מחלקי 'החוקה' שכבר קיימים וכן מגורם נוסף: דמוקרטיה של העם שהביא לעולם את מוסר 'החרות והצדק' ושלרשותו תקדימים משפטיים מתועדים מאלפי שנים (לא מכמה מאות שנים כמו לבריטים) איננה זקוקה, כפי שסבר בן-גוריון ובצדק, ל'חוקה'. 'המחאה' מצהירה על עצמה כמגינת 'מגילת העצמאות' אולם היא חשודה בפרוש ערכיה לאור תפיסת הליברליזם של 'חופש' שסביר להניח, שהנחתו ש'העולם נברא בצלם האדם', איננה מקובלת על רוב תומכיה ברחובות. המשבר בדמוקרטיה הישראלית אומנם נראה כחוקתי, פוליטי ומנהיגותי, אך בשורשיו הוא משבר תרבותי עמוק שהתרופה לאיחויו מונחת על המדף; זו 'אמנת כנרת' שנדחתה בגלל שהייתה לה אג'נדה: למנוע מהציונות, מבעוד מועד, לעמוד בפני השוקת השבורה, שבפניה היא ניצבת כיום. היא מזמינה את הורדתה מהמדף והקמה מיידית של ממשלת חרום לאומית ושל משרד מיוחד להטמעה דחופה של תכניה בדמוקרטיה הישראלית.