פלא הפלאים שבכינונה הנסי של מדינת ישראל, לפני 75 שנה, מחולל עד היום מחלוקת תיאולוגית: האם הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, לאחר 1,888 שנות גלות מרה (מאז מפלת המדינה היהודית הקודמת בשנת 135 לספירה), שְכולה אימה וצלמוות: אינקוויזיציות, פוגרומים, פרעות, שחיטות, גזירות, גירושים ושוֹאות, הינה מהלך שמיימי גאולי: 'מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ', קץ הגלות הארורה, כפי שגורסים רבים בקרב שלומי אמוני ישראל: הציונות הדתית והחרדיות הספרדית, וגם לא מעט חוגים חרדיים (שאינם מעיזים להעלות מחשבה זו על דל שפתותיהם: ליבא לפומיה לא גליה)?; או שמא מדובר במעשה שטן רח"ל, כגירסת חוגי סאטמר, מונקאץ', נטורי קרתא ועוד זמורות זר, שאינן מוכנות אפילו לבטא בשפתיים את שמו של חלום הדורות שהתממש לעינינו - מדינת ישראל.
רבני דור הקמת המדינה, 'רבני תש"ח', לא בעטו בטובתו של מקום. גם הלא והאנטי ציוניים שבהם, לא כפרו בשותפותה של ההשגחה העליונה במעשה המדינה. תחושת 'הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' הייתה גורפת. הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל אמר אז, שהמדינה היא מתנה מאת ה' ותגמול ראשון על מוראות השואה ('כתבי הגאון רא"ז מלצר', עמ' שס"א). בדרכו הלכו מקורביו ובהם הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף כהנמן שציווה להניף ביום העצמאות את דגלה של המדינה על בניין הישיבה בבני ברק. אפילו החזון אי"ש התבטא אז שהמדינה היא סוג של 'חיוך משמיים'. שלושתם לא היו ציונים, במובן המקובל של מונח זה.
פוסקי דור רבני תש"ח, אף הלא ציונים שבהם, ייחסו למדינת ישראל נפקויות הלכתיות. הפוסק רבי אליעזר ולדנברג זצ"ל, כתב בספרו 'הלכות מדינה': "בשוב ה' את שביתנו כאפיקים בנגב וְזַכּוֹתו אותנו ברינת הקוצר אחרי הזריעה בדמעה, באתחלתא דגאולה, בתקומת מדינתנו על חלק מאדמת קודשנו, עם ממשל עצמי משלנו, אשר למראה הפלאות גם בגויים יצביעו עלינו ויאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' - נפתחו לפנינו אופקי הלכה חדשים והועמדנו לפני תפקידים גדולים המשתרעים לכדי ממדים רחבים, להתעסק ולהתעמק במקצועות הלכה אשר חובת ההתעסקות בהם עד כה, במשך קרוב לאלפיים שנה, הייתה בבחינת הלכתא למשיחא, ופתאום כחולמים היינו לראות עין בעין אחד מפלאי אדון הנפלאות".
והגרש"ז אויעבך הגדיר את המדינה כביטוי של 'מלכות ישראל'. לא פחות. בתשובה לשאלת מעמדה ההלכתי של אילת, כתב: "בזמננו אנו, שהשלטון והמלכות הם של ישראל [...] בני אילת על כרחם יש להם להיגרר בכל דבר אחר השלטון והמלכות של ישראל [...]. כששלטון המדינה הוא בידי ישראל שבא"י, שפיר חשובה גם אילת כא"י לעניין דין יו"ט שני של גלות".
אפילו חסידות ברסלב, שבשנים האחרונות נגררה לקיצוניות (ופרחחים מקירבה צולמו חוגגים באומן בהעלאתו באש של דגל ישראל), הוציאה מתוכה בשנותיה הראשונות של המדינה אישים נכבדים שראו במדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה' ואמרו הלל ביום העצמאות. איש מירון ר' יוסף הגלילי כתב על הנהגותיו של רבי שמואל הורביץ, מגדולי חסידי ברסלב בזמנו: "רבי שמואל הראה יחס אוהד למדינה. שמעתיו אומר הלל ביום העצמאות, ולא שם לבו למלעיגים עליו. [...] בניו שירתו בצה"ל כדבר המובן מאליו".
ו'הסבא' הברסלבי הנודע רבי ישראל דב אודסר (בעל הפתק 'שנפל' משמים, עם נ-נח-נחמ-נחמן מאומאן), חגג ושמח ביום העצמאות, וכתב: "עלינו לשוש ולשמוח, לשיר, לרנן ולזמר, להודות ולהלל ולשבח לאדון עולם, על יום העצמאות, יום ניסים ונפלאות גדולות ונוראות, אשר עשה ה' עימנו. נגילה ונשמחה בו, בכל שנה ושנה ובכל יום ובכל שעה, ועל הניסים ועל התשועות ועל הגבורות הנוראות שעושה עימנו. לעיני כל העמים, מעת שזכינו בישועת ה', לכבוש חלקנו ונחלתנו מידי הגזלנים הפראים. ניסים נגלים למעלה מגדר הטבע. אך לעת עתה, הם עדיין מכוסים ומלובשים בגדרי הטבע" ('אִבֵּי הנחל' ח"א מכתב צ"א, עמ' 123).
הגדילו לעשות אדמו"רי בית רוז'ין להסתעפויותיו - וואסלוי, בוהוש, הוסיאטין ומסדיגורא - שלא רק השתתפו בתפילה החגיגית לרגל יום העצמאות בבית הכנסת הגדול בתל אביב, עם רבני נוספים ובהם הרב שמואל אהרון שצ'דרוביצקי יו"ר אגודת ישראל בתל אביב וממונה על החינוך העצמאי, אלא גם ערכו בצהרי יום העצמאות, לאחר אמירת פרקי הלל, 'טיש' חגיגי בביתם, עם חלות ויין ודברי תורה, וכך נהגו כל ימי חייהם.
'רבני תש"ח', הוקירו וייקרו את יום העצמאות מפי שהבינו שברגע הכרזת המדינה היהודית - הסתיימה הגלות. לעומת זאת מבטאים חלק מיורשיהם בוז עד כדי משטמה למדינה. לא מרגשת אותם העובדה שעצם קיומה מבהיר להם ולעולם כולו שהגלות הארורה הסתיימה לפני 75 שנה. מה מניע אותם? ישנה יותר מתשובה אחת לכך, אולם הקולעת ביותר הייתה טמונה בדבריו של רב קהילה בשכונת התקווה, הרב צוברי, שאירח בביתו את נשיא המדינה החמישי יצחק נבון בעת ביקורו (1978) בשכונה: "מי שלא ידע את חשכת הגלות, לא יבין את אור הגאולה" (נבון בספרו האוטוביוגרפי, ע' 328).
אז נכון שטרם זכינו לגאולה השלימה. בית המקדש עדיין בחורבנו והר-הבית נתון למרמס בידי עוכרי ישראל, שועלים הילכו בו וילדי הישמעאלים משחקים כדורגל בחוצותיו. עדיין לא זכינו למקדש ולמזבח, לא כהן ולא נביא, לא אישים ולא אשם, לא ניחוח ולא נסכים, לא תודה ולא תמימה. אבל צריך לראות את חצי הכוס המלאה. זכינו לקיבוץ גלויות (עוד לא מלא) שלא היה כמותו בתולדות הארץ הזו, מיום ברוא אלוקים שמים וארץ - כ-8 מיליון יהודים על אדמתם, מספר שיא של יהודים בארץ ישראל, שיא כל הדורות; ומספר לומדי התורה, שמעולם לא כמותו בארץ ישראל, בוודאי לא במימון האומה כולה. גם השפע הכלכלי שהטיפו עלינו משמים, מעולם לא היה נחלת עם ישראל בהיקפים שכאלה.
אבל כל זה לא ישכנע את סרבני הגאולה, החוששים רח"ל ל'עליה בחומה' ותולים קלונם באגדתא הנידחת של שלוש השבועות. תן להם, לסרבני הגאולה, לחוות איזו אינקוויזיציה קטנה, רק אחת, או איזשהו גירוש אלים קטן תוך גזילת כל רכושך לטובת גנזי המלך, או איזה שילוח אכזרי בעירום למשרפות, או לפחות איזה פוגרום היידמקי, שחיטה חמילניצקית כלשהי, רמיסת ודריסת ספרי תורה תחת מגפי קלגס נאצי ארור - וגם מְקַדְּשֵׁי הגלות הללו, שוטמי המדינה, יבינו מהי חשכת גלות.