בית קטן ביד אליהו, מוקף גינה בה צומחים פרא פרחי בר לצד קוצים ודרדרים. כמה עצי פרי זנוחים ועשבים שוטים המתגבהים באין מנכש ומטפח, ואלו מעלים תהייה בלב המתבונן: האם מישהו מתגורר כאן? בתוך הבית צניעות ספרטנית, שלא לומר עליבות. שולחן אוכל פשוט, שני כסאות, מיטת ברזל ישנה ועליה שמיכת צמר בלויה. במטבח פתילייה בה מתבשלים בסיר שחור עוף וירקות, וריח התבשיל חודר לכל פינה בבית. בחדר השני ארון בגדים ומיטת ברזל נוספת. הדלות מציצה מכל פינה והמראה צובט את לבה של הילדה שביקרה בו לעתים נדירות. הילדה הזו הייתי אני, והבית היה ביתה של סבתי מלכה ז"ל, שהתגוררה בו בגפה. סבתי נהגה לרוב להגיע אלינו, ומשפחתי מיעטה להגיע לביתה. אבל בתוך הבית, על הקיר, הייתה תמונה גדולה ויפהפייה שלא יכולתי להתיק ממנה את העיניים. היה זה ציור פסטורלי של טירה מפוארת על גדות אגם. את הטירה הקיפו גינות ירוקות, פרחים מרהיבים בשלל צבעים ופסלים, והיא נשקפה לתוך האגם התכול כתמונת ראי. אגרטלי חרס גדולים ניצבו על גדות האגם וכל המראה אמר הוד והדר. כמה אסתטיקה ויופי אמנותי השתקפו בתמונה. נהגתי לעמוד מולה דקות ארוכות נפעמת, ולעוף על-כנפי הדמיון... הופ... עוד רגע ואני קופצת לתוכה, לתוך כל היופי והפאר הזה, לציור המרהיב שמרחיב את הלב, ומנוגד כל כך לבית בו הוא ממוקם. באותם רגעים תהיתי ביני לביני. האם זהו העולם העשיר שהשאירה סבתי מאחור באירופה, כשעלתה לבדה לארץ ישראל בשנת 1925 כדי להגשים חלום? ועוד תהיתי. מה חשבה סבתי בלבה, כשהביטה מדי יום בתמונה כשהיא יושבת בתוך ביתה, במקום שנעדר כל צל של יופי ואסתטיקה? האם באותם רגעים חשבה על משאת הנפש שלה שהכזיבה? האם הייתה התמונה כמראה אשר שקפה את התנפצות חלומותיה, ומה שנותר לה כעת הוא להתרפק על הפנטזיה? סבתי מצאה את מותה הטרגי כשנדרסה תחת גלגלי רכב צבאי, בעת שעברה במעבר חצייה ליד ביתה. שנים רבות היה ביתה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אחר כך הגיע הכורת, הדחפור. ביום אחד הוא הרס את הכל וגם את התמונה הנפלאה. לו רק יכולתי לקחת אותה איתי, אך היא נמחצה תחת הבטון והעפר, יחד עם חלומותיה של סבתי על עתיד טוב בארץ ישראל. המציאות והפנטזיה נכרכו זו בזו ונגרסו.