ערב מלחמת ששת הימים, בעודו מרחיב את זירת הקרב לגירוש הצבא המצרי הפולש מכל חצי האי סיני בניגוד לתוכנית המצומצמת של צה"ל, יעץ משה דיין להימנע מכיבוש רצועת עזה. הצבא כעס עליו שהשתלט (למרבה המזל) על תוכנית המלחמה והתעלם מהנחייתו. עזה נכבשה. עזה הונחלה. עזה נעזבה. עזה נפלה בידי החמאס ומרעיו. וכך עתה נשלח צה"ל בפעם האין-ספור להילחם בשדה הקרב של שמשון הגיבור, ולא בפעם האחרונה. כמה חבל שלא שמעו ב-1967 בקולו של דיין והשאירו את ניהול קן הצרעות הפלשתיני בידי מצרים.
מאז ישראל מנהלת את המערכה נגד הטרור מעזה במרמה ובהפרת אמונים. לא של האויב אלא של עצמה. כאילו יש בכוח הזרוע להכריע את הג'יהאד האיסלאמי וחמאס. ראוי לומר לתושבי שדרות ונחל עוז את האמת, שכל ההישגים הצבאיים הם בבחינת הסדר ביניים לזמן ארוך, וזה הרבה מאוד אבל לא יותר.
מבצע "מגן וחץ" פגע בראשי הטרור של הג'יהאד האיסלאמי, שהיו ראויים למר גורלם. מיד לאחר מכן היה טעם לנצור את הנשק. לחזור לביטחון שוטף. כי חל על המבצע הזה (כמו גם על קודמיו) "חוק התפוקה השולית הפוחתת" הנלמד בחוג לכלכלה באוניברסיטה. ככל שמוסיפים אש היא פחות יעילה, ובהמשך עולה ביוקר בזירה האנושית והמדינית.
הצלחת המכה המפתיעה בפתיחת המבצע משבשת דעתם של מנהיגים ומצביאים. מנחם בגין התחייב לנשיא רונאלד רייגן מעל דוכן הכנסת כי המבצע בלבנון ייעצר במרחק 40 קילומטרים מצפון. אריאל שרון ורפאל (רפול) איתן גררוהו הלאה, ורק אחרי 18 שנים של הקזת דם מיותרת העז אהוד ברק להוציאו מן המלכודת.
זה לא לימד את אהוד אולמרט דבר. ב-2006 נכנס למלחמה שלא תכנן. כל ההרוגים שלאחר ליל האש הראשון היו פרי המשגה הזה עד לעצם היום הזה. כולי תקווה שלא אצטרך לכתוב סיום דומה לפוסט זה בעוד זמן-מה.