אסור להתייאש, רק לא להתייאש. נשכתי שפתיי אל מול תמונות השפל המוסרי, אל מול חיוכי הרוע של אובדן צלם אנוש, אל מול חיבוק לבבי של רוצח המונים על-ידי המלבינים הנוראיים ששום בית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה לא יספיק כדי לדון אותו על מעשיו הנוראיים, על הפשע הנורא נגד בני עמו. לא במחתרת, לא בחשאי, ללא תחפושת, ללא התחזות, כך, לאור יום, מחייך לעבר עדת הצלמים, יורד מכבש המטוס הנשיאותי, חנוט בחליפה ובעניבה מהודרת, פסע מעדנות הקצב מסוריה על השטיח האדום בג'דה, מפזר חיוכים לכל עבר, מניף ידיו הטבולות בדם לעבר מארחיו, בדרך לחיבוק מתגעגע של מכשיריו בליגה הערבית. ככה ייעשה לרוצח המונים, לטובח בבני עמו, למשתמש בחומרים כימיים כדי לחסל את אזרחיו, למחריב חייהם של מיליונים, לפליטים חסרי כל שנפוצו לכל עבר מחפשים מנוח מהרודן, הקצב מסוריה. ככה ייעשה לרוצח עמו, בשר מבשרו, אחיו בני עמו, ככה ייעשה למחריב חיי ילדים, נשים, זקנים ותינוקות, למשתמש בחומרי מוות שאינם קונבנציונליים כנגד אזרחיו, למרעיב, לשורף, למנתץ, להורס, לממיט החורבן הגדול על מדינתו ועמו. אינני מתרגש מהידוע לכל, צביעותן של מדינות ומעצמות "נאורות, ליברליות, מתקדמות ומפותחות" המתחלחלות מכל כתיבת משפט גרפיטי על קיר נטוש בכפר לא רשמי ביהודה ושומרון על-ידי יהודים, ואל מול שתיקתם על נהרות הדם הרותח של בני האדם, הזורמים ברחובות סוריה ודומותיה, חרפתם אינה זקוקה לראייה. היא כתובה באותיות של דם לאורך ההיסטוריה האנושית. אני מגייס מאמצים כבירים שלא ליפול לייאוש, שלא להרהר בתהום המוסרי על העוול האנושי, הנחשף אל מול הנהגת מדינות הליגה הערבית הפותחת זרועותיה בחיוך ענק, בלבביות, לקבל אל חיקם את רוצח ההמונים, בן עמם, בן דתם, בן אמונתם. התקווה, השאיפה, החלום בר ההשגה, לקיים תהליכים לכונן שלום בן מדינת ישראל למדינות ערב, אשר חלקם נמנה על מחבקי ומנשקי רוצח ההמונים, נדמה כבלתי אפשרי. המלבינים של הקצב טובח עמו, שותפיו החדשים ישנים של רוצח ההמונים, אמורים להיות שותפנו. הידיים הלוחצות את ידיו המגואלות בדם של טובח ההמונים אלו הידיים שאנו העם היהודי, המוסרי, אמורים ללחוץ. ידיים מגואלות בדם אחיו, בני עמו. הייאוש מנסה להשתלט בכל עוצמתו אל מול ראשי הממשלות, הנשיאים, המלכים בגלימות ובחליפות, מנשקי הלחיים, הטופחים על שכם הקצב מסוריה, המלבינים את פשעי השנאה. אי-אפשר שלא להרהר בקול על מעשה הנבלה ובגידתם באחיהם המוסלמים החיים והמתים. צר לי על ההנהגה הערבית במדינת ישראל היהודית דמוקרטית אשר לא צייצו, לא זמזמו, לא שרקו, לא עפעפו, לא מצמצו איזו מחאה, אפילו הרפה ביותר, לא הוקיעו את השבת הקצב מסוריה למשפחת העמים. הקצב מדמשק הוא אנדרטה חיה לרוע האדם, לפני הרשע, לטובח המונים, רוצח שצריך להיות מוקצה מחמת מיאוס, מי שאמור היה לעמוד למשפט ולכלות ימיו אחר סורג ובריח עד נשימתו האחרונה, מתקבל כגיבור, כמנצח, כחלק מבני אנוש. החרפה הזו היא על הליגה הערבית וחבריה, היא אות קלון לעד על מצחם של לוחצי ידיו. הקצב מסוריה שב למשפחת העמים הערבים המוסלמים, דמי בני עמו זועקים מהאדמה, החרפה רשומה עליהם, חרפת עד. בפעם הבאה כשתשמעו את הזעזוע העמוק של הצבועים, בעלי הרגישות הסלקטיבית בקרב אומות העולם הנחרדים עד עמקי נשמתם מהרמת קול של חייל על מפגע פוטנציאלי, תזכרו אלה אותם מוחאי הכפיים ומלביני רוצח ההמונים.